הצורך להקריב קרבנות ולנסך נסכים הוא צורך של אוכלוסייה רחבה מאוד. חצי מיליון איש שמגיעים למירון כל שנה מאשרים את מה שכולם יודעים מזמן. אנשים מאמנים בח"י רוטל, שוחטים כבשים ועוד אמונות שקשורות במירון.
אלא שמירון הוא לא המקום שנועד לכל הפעילות הזו. מאז ששלמה המלך אמר "והתפללו אליך, דרך העיר הזאת אשר בחרת בה, והבית, אשר-בניתי לשמך", בית המקדש נהיה המרכז הרוחני של עם ישראל ומירון היא רק תחליף עממי למקור בירושלים.
גם ירבעם בן-נבט ניסה ליצור תחליפים בבית-אל ובדן להר-הבית בירושלים בגלל סיבות פוליטיות כאלו ואחרות, אבל גם התחליפים של ירבעם בן-נבט נעלמו כלעומת שבאו.
בעבר היו ניסיונות למצוא תחליפים גם לארץ ישראל והקונגרס הציוני השישי הצביע בשנת 1903 ברוב של 295 נגד 178 בעד התוכנית להקים את המדינה היהודית באוגנדה. מה יצא מהחלטה אומללה זו כולם רואים היום. לעם ישראל אין תחליף לארץ ישראל וגם אין תחליף לבית המקדש בירושלים
הטענה של ממשלת ישראל שאי-אפשר לפגוע במקום הקדוש למוסלמים הינה טענה צבועה משום שישיבה ביצהר סולקה ממקומה, למרות שהאלימות בהר-הבית גדולה גם בכמות וגם באיכות מהאלימות ביצהר ולמרות שהישיבה ביצהר לא שוכנת על קרקע שיש עליה תביעת בעלות של מישהו והמסגד בהר-הבית מצוי בבירור על שרידי בית המקדש.
ימים ספורים לפני ל"ג בעומר כדאי להזכיר לעצמנו שאין מצווה לעלות לרגל למירון, אבל יש מצווה לעלות לרגל להר-הבית ועם כל הכבוד שיש לנו לרבי שמעון בר-יוחאי, מירון איננה בשום פנים ואופן תחליף להר-הבית.
