עלינו לשבח ל
אורי אליצור שסוף-סוף העלה על סדר היום את האופציה של מדינה אחת, יהודית ודמוקרטית, מהים ועד הירדן. בעקבות קריאתו פרץ, כמובן, דיון ער על המונחים עצמם: מה זה מדינה "יהודית" ומה זה בעצם "דמוקרטיה"? אך למרבה הצער, אנו עדים שוב לנצחון האינטלקטואלי של השמאל הרדיקלי בקרב על התודעה. אין זה פלא שהמחנה הלאומי ממשיך לגמגם כשהוא נדרש להתוות חזון של תקוה. אם מקבלים את הגדרות היריב - שהן רדודות במקרה הטוב, או ממש שקריות במצב האמיתי - אז איך אפשר להגיע לתוצאה אמיתית?
ואלה הם עיקרי שטיפת המוח של השמאל הפוסט-מודרני, הפוסט-ציוני והפוסט-יהודי: מדינה יהודית זה מדינה שרוב אוכלוסייה יהודים, אחרת היא לא דמוקרטית, כי דמוקרטיה זה שהרוב קובע. לפיכך, יש לטהר את המדינה היהודית מכמה שיותר אוכלוסין בלתי-יהודיים, לשים גדר גבוהה בינינו לבינם, אנחנו כאן והם שם, ושלא יסתובבו לנו ברחובות ובכלל יעופו לנו מהעיניים.
מבחינת המנטליות הזו, אין שום הבדל, אפילו לא מיקרוסקופי, בין הלהג הפוסט-ציוני לבין מחרחרי המדון הסופר-פטריוטיים-כביכול. אלה גם אלה מתבססים על כמיהה להשלטת אחידות רגימנטלית ומתבוססים בשיח של שנאה. לצד האחד יש להגיד שזה לא יהודי ולצד השני צריך להסביר שזה ממש לא דמוקרטי. אלא ששני הצדדים לא בדיוק מקשיבים לעובדות ולהגיון.
דמוקרטיה
תרשו לי להתרכז דווקא בדמוקרטיה. כל הסיפור הזה שדמוקרטיה זה שלטון הרוב השתלט לנו על המוח כבר בשחר תולדות הציונות המדינית. כל מי שטרח לעיין פעם בקצת הגות של חלוצי הליברליזם הקלאסי יודע שזה רק אספקט אחד של משטרים דמוקרטיים, ולאו-דווקא החשוב שבהם. דמוקרטיות ליברליות מתמקדות דווקא בזכויותיהם של הפרט ושל קבוצות המיעוטים. אבל אפילו אם דמוקרטיה זה שלטון הרוב - הכוונה להכרעות רוב הצבור בקביעת מדיניות. ברגע שממתחילים לדבר על רוב אתני, זה מתחיל להיות בדיוק ההפך מדמוקרטיה. מכאן צריך להבין שעצם העיסוק האובססיבי בדמוגרפיה אינו עולה בקנה אחד עם השקפת עולם נאורה וליברלית ההולמת חברה חופשית.
אז באמת, מי שמגדיר מדינה יהודית כ"מדינה של יהודים", נקלע בהכרח לסתירה עקרונית עם הגדרת המדינה כדמוקרטית. כל השמיניות באוויר שעשו ועושים אינטליגנטים כמו פרופ'
אהרן ברק וחסידיו, נובעות ממצוקה מוסרית ואינטלקטואלית שאין לה פתרון במורשת התרבות המערבית. זאת כנראה הסיבה שאנשים ישרים משני הקצוות נוהים אחר פתרונות קיצוניים, הבועטים בציונות וביהדות מזה, או בליברליזם האמיתי מזה.
דווקא המחנה הלאומי צריך לנקות את המוח מהרפש הזה. השמאל הפוסט-מודרני של ימינו הוא ממשיכו הישיר של האגף היעקוביני שהתיישב בצד השמאלי של האסיפה הלאומית בעקבות המהפכה הצרפתית. כל השיח והמנטליות שלהם ממשיכים בדיוק את הקו היעקוביני: הסתה פראית ואפופת שנאה ליריב הפוליטי. ומי שלמד טיפה היסטוריה יודע מה יצא מהחבר'ה האלה בצרפת ובארצות אחרות. ובכן, דמוקרטיה זה באמת מכאניזם להכרעת מחלוקות בקולות הרוב, אבל זה ממש לא דמוקרטיה, ובטח לא ליברליזם, אם אין הגנה ראויה על זכויות המיעוט.
עכשיו אני שומע באזני רוחי את אחי ורעי מן המחנה הלאומי נזעקים לחשוד בי: "הנה עוד אחד שתומך במיעוטים ובטח גם רוצה מדינת כל אזרחיה". וזה השקר השני! האוליגרכיה הפוסטית הכניסה לנו בראש שאנחנו הרוב והערבים הם "בני המיעוטים", כמו שהיו אומרים פעם בקול ישראל. באמת? אנחנו הרוב? עם ישראל תמיד היה עם פצפון, קטנצ'יק, מיעוט מבוטל בין שבעים האומות. אפילו בורא העולם אומר את זה: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים." עובדה: אם יש היום משהו כמו ששה מיליון יהודים במזרח התיכון, אנחנו ממש מיעוט מול מאות מיליוני הערבים שסביבנו ועוד מיליארד פלוס בעולם המוסלמי.
צריך ממש להחליף דיסקט: המיעוט זה אנחנו. "דוד" זה אנחנו ו"גוליית" זה הערבים. העיקרון הנאור באמת תובע הגנה מיוחדת למיעוטים. זה עיקרון דמוקרטי-ליברלי מובהק: אפליה מתקנת (affirmative action). החלטות האומות להקים מדינה יהודית היו ניסיון לתקן עוול היסטורי אדיר ומתמשך שעוללו אבותיהם לאבותינו. הכלל הדמוקרטי של אפליה לטובה של מיעוט נרדף ומקופח הוא היסוד הליברלי לקיומה של המדינה היהודית. כל ניסיון לגזול מן השבט הקטן הזה את כבשת הרש הוא פשע נגד האנושות, כהגדרתו במשפט האומות.
יש עוד הרבה להבין מהזווית הדמוקרטית, אך קצרה היריעה כאן. הבלבול היותר מפתיע הוא בהבנת המהות היהודית הרצויה למדינת ישראל. אם המחנה הלאומי והדתי מבין שמדינה יהודית זה רק מרכיב אתני-דמוגרפי, אז באמת המדינה לא ממש יהודית. עכשיו אני שומע בדמיוני את זעקות השבר של הקיצונים מן הצד ההפוך: "לא ניתן להפוך את ישראל למדינת הלכה." למה? כי "מדינת הלכה" זה אירן החומייניסטית, אירופה הקתולית בימי הביניים, וגליליאו שמלמל בלחש: "ואף על-פי כן נוע תנוע". וזה השקר הכי גדול שהצליח להשתלט על מוחות הצבור - חילונים, דתיים ומסורתיים כאחד.
כי יש לתורת ישראל דרכים אחרות לגמרי לארגן את החיים הצבוריים והמדיניים של עם ישראל. בין השאר, יש גם דינים ברורים לגמרי לגבי היחס הנאור, השוויוני והנדיב כלפי "גר תושב". ואפילו המושג הזה הזדהם בתעמולת זדון ונשמע לרוב הציבור כמעין סוג של "דימי" לא-יהודי במדינה חומייניסטית. אזרח סוג ב'. וזה פשוט לא נכון. אלו אינן העובדות. זאת אינה ההלכה ולא המקרא.
חכמי ההלכה קבעו שכל מי שאינו יהודי וחי בארץ ישראל בזמן שלטון ישראלי, נתבע לקיים שבע מצוות בני נח ולקבל על עצמו נאמנות לשלטון הישראלי. והנה, מצוות עשה היחידה בין שבע המצוות האוניברסאליות נקראת "דינים". כלומר: כל אדם שנברא בצלם צריך להשתייך לחברה מסודרת ומאורגנת, שיש בה מוסדות ניהול עצמי, חוקים ובתי משפט, לפי מורשתו ותרבותו. לא רק שההלכה מתירה לנו להעניק לאזרחים הלא-יהודים אוטונומיה קהילתית, אלא היא תובעת מאתנו לתבוע מהם קיום של אוטונומיה כזאת - תוך נאמנות למדינת הלאום של העם היהודי.
למעלה משני עשורים אני מציע לכל מי שמוכן לשמוע (וגם למי שאינו מוכן לשמוע) לערוך מספר שינויים במבנה החוקתי של המשטר במדינה. הרעיון פשוט: לשאוב ממורשת ישראל עקרונות ומוסדות שיבזרו את עוצמת השלטון ויעצימו את האזרח הפרטי, את משפחתו ואת קהילתו. "הדמוקרטיה הקהילתית" אינה חזון תיאורטי, אלא משטר פדרלי המבוסס על ערכי מורשת ישראל והמשפט העברי מזה - ועל כללים בדוקים ומוכחים של הדמוקרטיה הליברלית מזה.
מדינה יהודית צריכה משטר עברי. כל עוד שהיא מתנהלת לפי תרבויות זרות, היא אינה יהודית באמת ולא התנערה עדיין מהשפעת הקולוניאליזם האימפריאליסטי. אבל בניגוד גמור לתעמולת הכזב הפוסט-ציונית, משטר עברי במדינת ישראל יתן לכל אזרח יותר חרות, יותר חופש, פחות דיכוי ופחות עריצות. משטר עברי יהפוך את ישראל ליותר דמוקרטית ויותר ליברלית מן המשטר שיצרו כאן הבולשביקים שהתחפשו לנאורים וליברלים.
