גם ברגעים הקשים ההשראה מוסיפה רגעים של חסד, טון של פיוס, של השלמה, של קולות כאב עם בקשה למשמעות.
שירתו של אריה קומיי חושפת גוונים חדשים - ואנו רואים, שיצירה והשראה מנצחים את הכאב ואת הגוף. זה כמה שנים נמצא אריה קומיי בדיור מוגן, ועוברים עליו ימים לא קלים, טיפולים, מכאובים.
מי שצולל לעומק שיריו החדשים, הולך אחריו במסעו הפואטי להבנת משמעות החיים, להבנת סוד הקיום, טעם הנכונות להמשיך לחיות גם כשכואב, גם כשאיבדנו משהו מכוחנו עקב הזקנה וצער השנים.
לילה טוב ושלום - והשם כמו מבשר רצון לתת לנו משהו מחוכמת הפרידה, דברים של אדם המבקש לחלוק עמנו פניני מחשבות בהיפרדו מעמנו. החיים בוחנים אותנו, מנסים אותנו בניסיונות חדשים - ואריה קומיי מביט על הכול ממעוף הציפור, כאילו הוא צופה בחייו מבחוץ.
בשירו כָּל אָדָם וְהָאָדֹם שֶׁלּוֹ הוא משווה את חיי האדם להשקעה בעבודת האדָמה, בפרי שמופק ונוצר מן המאמץ הרב (עמ' 5):
כְּשֶׁהַפְּרִי דּוֹרֵשׁ
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מַאֲמָץ.
לֹא כָּל מַאֲמָץ
הוּא שָׁוֶה.
המאמץ הוא להיות קרוב לרגע היצירה, ל - דנ"א של הפרי, של הרוח.
ועצתו לאהובתו, מי שמקבלת את שירו (שָם):
הִשְׁתַּדְּלִי מְאֹד תָּמִיד
לִהְיוֹת אַתְּ
כִּי לְהַתְאִים אֶת עַצְמֵךְ
הוֹפֵךְ אוֹתָךְ לְהֶעְתֵּק בִּלְבַד
לכאורה שיר פשוט עם מוסר השכל, אבל צלם המקור של האדם קשור עם עם הדיסק הקשיח שבו, עם כל הזיכרון. וראו באיזו שורה מדהימה הוא מסיים (שם):
כִּי הַהֶעְתֵּק הַמַּתְאִים בְּיוֹתֵר
הִנּוֹ רַק זֶה
שֶׁמַּעְתִּיק אֶת הַבִּלְתִּי נִשְׁכַּח.
אֵין מָקוֹר בְּלִי תַּעְתִּיק.
כמשורר הוא מבקש שהקשר בינו לבין האהובה יישאר בלתי נשכח, שסגוליוּת האישיות שלהם תיצרב בקשר, באהבה.
אריה קומיי מנסח כאן פילוסופיית חיים, עד כמה חשוב לא לאבד את צלם האדם, כמה חשוב לשמור על הזהות המקורית, לא לתת לחיים להפוך אותנו לשבּלונות, להֶעתקים.
בשיר אחר שלו אנו מגלים וריאציה מבריקה של המקור וההעתק (עמ' 72):
יְדִידָתִי, אֲהוּבָתִי,
אַתְּ הִנָּךְ אַתְּ,
וַאֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת הֶעְתֵּק מְדֻיָּק
מִמֵּךְ.
כאן ההתמזגות בנשמתה ובאהבתה, הופכים להיות תהליך של היטמעות בדמותה. כאן מגלה המשורר נכונות לאבד את זכותו לשמור על המקור, והוא מוכן להפנים את כל כולה, להיות חלק מן הדמות הנאהבת. די בכך שהיא שומרת על הצביון המקורי, על הרוח האמיתית. הקרבה של אוהב למען אהובתו.
אנו מגלים את עומק השירה של אריה קומיי בטכניקות שיריות, שבהן הוא משרטט נימים עדינים של תחושות, מצבים שונים. בשיריו, הנראים ממבט ראשון כשירי סיכום ופרידה, אנו מופתעים ממגוון הרגשות, מן המעבר הדק מתחושה לתחושה.
כך הוא מנסה לתאר את העולם האנושי, ולחפש את דמותו הבודדה בעולם זה (עמ' 30):
אוֹמְרִים
שֶׁיֵּשׁ כָּל מִינֵי אֲנָשִׁים.
אֲנִי
אֵינִי יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה סוּג אֲנִי שַׁיָּךְ.
יש שירים כמו שיר זה שמבטאים בדידות, תחושה שהאדם מיותר, שהוא שייך לקבוצת הסובלים, אלה שמבקשים טעם לכל המצוקה ונותרו מחוץ לשיירה, אבל, ברוב השירה שיש בספר זה, מנסה אריה קומיי לנסח פילוסופיה של חכם-לב, שיודע שהרוח והיצירה מעל לכול, של משורר שמבקש להאיר את הפינות החשוכות ביותר - ובה בעת, למצות מתוך המכלול יהלומים מלוטשים, רגעים אופטימיים. אנו מגלים בו רצון להתחבר לימים של אהבה, של זיכרונות שכה היטיבו עמו (36):
וּנְחַכֶּה לִרְגָעִים טוֹבִים יוֹתֵר.
רְצוֹנִי שֶׁתֵּדְעִי
שֶׁאַתְּ לֹא עוֹזֶבֶת
אֶת מַחְשְׁבוֹתַי
וְיִהְיֶה מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה
בהמשך השיר מנצנצת קרן אור, והמשורר משרטט את התקווה לצאת מן השבר ומן הייאוש (שם):
יַעַבְרוּ הַזְּמַנִּים,
וְאַתְּ תַּעַמְדִי כְּפֶסֶל קָדוֹשׁ,
מַרְאָה אֶת דַּרְכִּי
בְּיָמִים טוֹבִים יוֹתֵר.
השירים חושפים את הדרך להגיע לחלק האמיתי שבאדם, לפנימיות המבטאת את הזהות ואת כוחותיו הנאצלים (עמ' 38):
כִּי
מַחְשָׁבָה וּבְכִי,
צְחוֹק, שֶׁקֶט, הִתְעוֹרְרוּת,
מְסַמְּלִים אֶת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הָאָדָם,
הַעֲדָפַת הָאָדָם
כְּשֶׁהוּא מַגִּיעַ לִבְשֵׁלוּת.
אותו מצב של בגידת הגוף באדם מחלחל בכמה מן השירים, רודף אחריו, שכן יש בו לפגוע במסלול היצירה, ההוויה הפעילה. וכך, לעתים חש המשורר, שהוא לכוד במצבו, ואנו חשים דרך השורות עד כמה הוא מבקש מפלט, נתיב להיחלץ מכך (עמ' 40):
אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהִשְׁתַּחְרֵר
מִמַּחְשְׁבוֹתַי הַמְּשַׁחְרְרוֹת,
אֲבָל לְמַעֲשֶׂה,
נָפַלְתִּי בַּמַּלְכֹּדֶת
שֶׁל אוֹתָן הַמַּחְשָׁבוֹת.
(...)
הַמַּחְשָׁבוֹת נֶהְפָּכוֹת
לַמַּעֲשִׂים שֶׁל עַצְמָם.
המטאפורה של המלכודת מעצימה את המצב - והמשורר רואה, כמו מזווית אחרת, כיצד המחשבה מקבּעת את דרכּו, את מסלול החיים, המחשבה הופכת למעשה.
כל שאיפתו היא לנסות לבחון את הדרך, להשפיע על המעשים, לנסות באמצעות הפנימיות וההשראה לעצב את החיים, לא לתת להם להגיע לאותה תחושה שהוא מיותר (עמ' 53).
כְּמוֹ תָּמִיד
מַמְשִׁיכִים בַּדֶּרֶךְ שֶׁל אֶתְמוֹל,
כְּלוֹמַר,
בִּלְעָדֵינוּ אֵין חִדּוּשִׁים.
והוא מסיים בבית האחרון במלים:
רַק נוֹכְחוּתֵנוּ עוֹשָׂה
אֶת הַהֹוֶה כָּמוֹהוּ
וְאֶת הֶעָתִיד שׁוֹנֶה.
גם במצבים הקשים, אנו מגלים, שמרבית השירים מקַדְשים את העוצמה הפנימית, את הנוכחות הרוחנית, כי באלה גלומה יכולת האדם, זהותו האמיתית. גם במצבו הלא קל רואה אריה קומיי את הכּוח לשנות, להתחדֵש.
כאן נכנסת לתמונה האהבה, וזה הכוח הרוחני העצום, שמוביל את הרצון להתחדש (עמ' 55):
אֲהוּבָתִי, אֵיפֹה אַתְּ?
והוא מבשֵׂר לה (שם):
תָּמִיד יֵשׁ מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ
וְהִתְחַדְּשׁוּת מְסֻיֶּמֶת,
וְצָרִיךְ לָשִׂים דָּגֵשׁ
עַל הַמַּחְשָׁבָה הַחֲדָשָׁה
אוֹ עַל הַדָּגֵשׁ הֶחָדָשׁ
כְּדֵי שֶׁכָּל צַד יָבִין
שֶׁהַשֵּׁנִי הוּא חַי
מתברר, שהדיאלוג והקשר בין בני אדם הוא זה שמעצים את הנוכחות ואת הפנימיות, את הכוח לחיות. יסוד הצימאון הזה הוא המעשיר את כוחותיו של האדם, ומוטיב זה שזור במרבית שיריו של קומיי. חשוב לו לתת לחיים לצוף מעל לכל הגלים העכורים, והחיים הם קודם כל - הרוח, המחשבה, ההבנה.
הצימאון והפנימיות, הם שמעניקים למשורר יכולת לראות את היופי הפנימי, את היופי של החיים, למרות הקשיים, למרות המגבלות. יש רגעי התפכחות, שבהם הוא תופס שהחיים עם כל העומק שבהם, כל העוצמה שבהם, מגיעים למצב שביר, שבו אתה נאלץ להכיר בחלקיות הכואבת שלהם (עמ' 71):
כַּמָּה יָפִים
הַחַיִּים הָאֵלֶּה.
מִשְׁתַּדְּלִים
לָתֵת לָהֶם תֹּכֶן
הנה הוא מבין במהלך השיר, שהתוכן הוא חצוי, שהוא נדרש להשלים עם החוסֶר, עם קבלת החלקיות שבאהבה (שם):
הָיִיתִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתָךְ
מַמָּשׁ כְּאִשָּׁה,
כְּרוֹמָן,
חֲצִי לִרְשׁוּת הָרַבִּים,
וְהַחֵצִי הַשֵּׁנִי
רַק בִּשְׁבִילֵךְ וּבִשְׁבִילִי.
וראו איזה סיום מלא חוכמה, שכּל כולו מבט שמשלֵב חכמת חיים שרוצָה עושר ושלמוּת - מבט בוחן כליות ולב, שמקבל גם את המחסור והאובדן (שם):
כַּמָּה יָפֶה
לִרְאוֹת אוֹתָךְ
בְּצַד אֶחָד,
וְלַחֲלוֹם
בְּצַד שֵׁנִי.
היכולת לחוות את השלמוּת גם באמצעות החוסר, מעידה על התעלוּת נפשית. הרצון של המשורר לחוות את החיים במלואם, משמעה לקבל גם את הכאב, את האובדן, גם את ההֶעדר.
בשיר אחר הוא כותב (עמ' 76):
כְּשֶׁאֲנִי אֶזְכֹּר אוֹתָךְ,
עֵינַי יִבְכּוּ מִתּוֹךְ אַהֲבָה,
מִכְּאֵב וָרֶגֶשׁ.
אַתְּ בִּשְׁבִילִי
הַשֶּׁמֶן שֶׁל הַנֶּאֱמָנוּת בַּנֶּפֶשׁ
הכאב, הרגש, הנפש - ולכל זה יוצק אריה קומיי משהו קדוש, אותו שֶׁמן שמזכֵּך, שמטהֵר. השמן שבו מָשחו מלכים.
באחד משיריו, אנו מבינים, שכדי לקבל את האהבה ואת המשמעות מוכן המשורר להסתפק גם בצער. גם בדמעות. רוחניות צרופה אינה רק חיים בתוך גן של שושנים (עמ' 74).
הַתִּקְוָה הַיְּחִידָה שֶׁיֵּשׁ לִי הִיא
שֶׁהַזִּכָּרוֹן יְלֻוֶּה בִּדְמָעוֹת,
וְכָךְ
יִתְקַיֵּם לְאֹרֶךְ זְמַן.
לפנינו שירה, שכל כולה חוכמת חיים, שירה שמנסה להתרומם מעל לשכבה הפיזית, מעל לשבר ולכאבים. יש שאיפה להתחדש, להגיע אל האור.
בספרו החדש יודע אריה קומיי לשאוב מכוחו כוחות להתגבר על הרגעים הקשים. בהקדמה כותבת דבי ג'יוואן, המטפלת במעון שבו הוא נמצא, כמה מלים על דרכו, על שירתו, "על הטלטלה בין המשאלה להיכנע ולהימוג לבין התשוקה להוסיף ולחוות במלואו את כל שניתן להיחוות. בעשותו כן הוא משמש פה לרבים". דבריה בפתח הספר מאירים את שירתו, את הצד הרוחני שמעבר למכאובים. מעבר לקושי הפיזי.
אריה קומיי ידע לשאוב ממעיינות השירה הדרום אמריקנית והשירה האיברו- אמריקנית גלים של תבוניות, של הפלגה רוגעת מעבר לסערות. כמי שהפנים לתוכו את רוח השירה הזו, אנו רואים כיצד הוא ספוג בנשמתה ועולה עמה לפסגות. הרוח של השירה התבונית הזו משרה על הדפים אווירה של פיוס, של רוגע, של צפייה לאהבה. אריה קומיי הוכיח לנו, שגם ממצולות, גם מן התהומות, אפשר לדלות פניני שירה שיָאירו לנו דֶרך, שיעניקו לנו מבט על הזוהַר הפּנימי של חיינו, של אֱנושיותנו.