בחירת נשיא לישראל

במדינתנו המעטירה

רעש מהומה,

הכנסת בוחרת נשיא

והארץ כמרקחה.

סוף-סוף נקבע מועד לבחירה

ו"שוק הבשר" מעט נרגע,

גברו משחק ההימורים,

ההבטחות והרמיה.

ובעוד כשבועות שלושה

במעמד חגיגי לכאורה,

ייתם מחזה התיאטרון

וכולם ילכו לישון... אין לי ספק שמי שנולד וגדל בארץ לא יתקשה לזהות איזה שיר משיריה של אלה אמיתן סיפק את ההשראה למבנה השורות הנ"ל, אבל את התוכן סיפק תהליך בחירת הנשיא עצמו. והתהליך מצטרף לצערי להתנהלות נבחרי העם הבכירים באשר הם – לא כולם, כמובן, אבל רבים מדי מהם, ושורת הדין הולכת ומתארכת. לא מכבר עמדה על הפרק השאלה העקרונית של מוסד הנשיאות – "כן", או "לא"? אני חייב להודות שאני עדיין מלבט בשאלה זו, עם נטייה קלה לעבר העדפת ביטול המוסד. תהליך הבחירה גם על-פי מבנהו וגם על-פי דרך ניהולו, הוא רק אחת הסיבות לספק ולנטייה לכך חובת המוסד. בראייתי את הדברים, לא 60 מיליון הש"ח שעולה למדינה אחזקת והפעלת מוסד הנשיאות בשנה, הם העיקר. מדינה שהתל"ג השנתי שלה נושק לטריליון ש"ח, יכולה לעמוד בנטל. השאלה היסודית היא מה אנו – העם והמדינה – מקבלים בתמורה, וכאן עקב אכילס של מוסד הנשיאות. המחייבים מעלים שלושה נימוקים עקריים: ייצוגיות, זכות החנינה, ותרומה לאחדות העם. שלושת הנשיאים האחרונים שלנו – ויצמן, קצב, ופרס – כל אחד בדרכו, חיבלו בכל הערכים הללו גם יחד. עתה בא גם תהליך הבחירה להזכיר לנו את חלקו בספק ובספקנות. ויצמן "התפרע" והעמיד עצמו כשופט על מורה ומטיף מוסר בתחומים מדיניים וציבוריים, ולבסוף פרש מחמת עינא בישא. קצב הראה שגם נשיא הוא בשר ודם, בעיקר בשר... ופרס קיבל עליו את "דין התנועה" במסגרת מסע הצלב החתרני שלו לקידום פרויקט אוסלו הידוע לשימצה. לא לשם כך אנו זקוקים למוסד נשיאות. כל אחד מהנבחרים הנ"ל, היה בעברו פוליטיקאי פעיל. לכל אחד מהם היו בדרכו הפוליטית סימנים מסגירים לגבי אופיו חולשותיו ודרכי התנהלותו, שהיו חייבים להלקח בחשבון ע"י הבוחרים, חברי הכנסת. העובדה שאלה כשלו שלוש פעמים ברציפות מצביעה על אפשרות שהבוחרים, בהיותם פוליטיקאים, הינם "עיוורי צבעים" לסימנים המסגירים, ואינם מצליחים לזהותם מראש.

רבותיי, ההיסטוריה...

היסטוריה לא מחמיאה זו של הנבחרים והבוחרים, מוסיפה על השאלה בדבר עצם הנחיצות במוסד הנשיא, את השאלות הנוגעות לכשלים בתהליכי הבחירה. בעוד השאלה הראשונה היא עקרונית, שאלת תהליך הבחירה היא שאלה מעשית. בעצם ימים אלה אנו עדים למחזה המביש, בו מי שאינו ח"כ, פוליטיקאי או מקורב לפוליטיקאי ש"מוברג" היטב בנבכי המסדרונות הפוליטיים, צריך לכתת רגליו בין חברי הכנסת, ולבקש חתימתם של 10 חברים לצורך הצגת מועמדות ראלית. ואלה, חלקם כבול בהסכמים קואליציוניים, חלקם בפוליטיקה פנימית, חלקם בחשבונות אישיים וחלקם סתם מבולבלים; מחזה אבסורד אמיתי. מי שאמור להיות האזרח מס' 1, הדמות הייצוגית של המדינה וראש הפירמידה של המשטר הדמוקרטי שלה, הוא עתה הלך מחזר על הפתחים - בלתי נסבל בעליל. המסקנה הבלתי נמנעת היא שחייבים לבחון מחדש את שיטת הבחירה של נשיא בישראל על כל היבטיה – מי יכול להיות מועמד, כיצד יגיש מועמדות מבלי להתבזות ולמי, לוח זמנים קבוע למשך תהליך הבחירה כולו, מה מותר ומה אסור בפרסום כאשר התהליך בעיצומו (לחסל את ה"מסחרה" המבישה בקולות ובמסעות דימות אמיתיים ושקריים על גב תהליך בחירתו של נשיא למדינה), ומה דינם של שוברי איסורים אלה. מאחר שכשלנו בבחירת שלושת הנשיאים האחרונים שלנו, חייבים להבטיח שיוכלו להגיש מועמדות גם מי שאינם פוליטיקאים, מבלי שיטורפדו ע"י פוליטיקאים. יש אפילו לעודד זאת, מפני שלא כל "חכמי הדור" יושבים דווקא בכנסת ישראל, לצערנו... קביעת רשימת המועמדים צריכה להעשות ע"י גוף נבחר או ממונה חוץ-פרלמנטרי, שחבריו נקבעים אד-הוק למערכת בחירות אחת ומתפזרים לאחריה. את המורשת הארגונית והמשפטית יספקו לגוף זה אנשים ממזכירות הכנסת והיועץ המשפטי של הכנסת. קבלת מועמדים תעשה לאחר בחינה שעקרונותיה יקבעו ע"י הכנסת כחלק מחוק–יסוד הנשיא. אם מבודדים את בחירת הנשיא מהמשחק הפוליטי המניפולטיבי והסחטני שאנו עדים לו כיום וראינוהו גם במערכות בחירות קודמות, יש לטפל בשתי סוגיות נוספות: א. התאמת חוק-יסוד הנשיא, למשמעויות תהליכי הבחירה החדשים (למשל, תפקידו בהטלת הרכבת ממשלה על ח"כ לאחר תום בחירות כלליות רגילות או מיוחדות). ב. מה דינו של נשיא שחורג מהוראות חוק-יסוד הנשיא, ומנהל פעילות פוליטית אקטיבית, שמנוגדת למדיניות הממשלה הנבחרת. מה שהראו לנו ויצמן ופרס הוא בלתי נסבל – הראשון בעיקר ביוזמות כלפי פנים ובהצהרות פומביות לעומתיות, והשני בחתרנות מתמשכת וביוזמות בנוסח הידוע של הסכם לונדון 1988. בעניין זה חייבת להיות בחוק סנקציה משמעותית הקובעת באילו תנאים יכולה הכנסת להדיח נשיא מכהן על יסוד חריגה מסמכות. חייבים להפסיק את משחקי ה"אתה בחרתני" של מי שחושב עצמו למורם מעם ומצפצף על החוק. אין מורמים מעם בתחום הפלילי, ואין מורמים מעם גם בתחום הפוליטי. נשיא שאינו מוכן לקבל את הדין במלואו, על יציג מועמדותו לתפקיד; לא אלמן ישראל. לאחר מערכת בחירות זו, יש לנו שבע שנים לבצע את כל התיקונים הדרושים בחוק-יסוד הנשיא ובתהליכי הבחירה ולהגיע למערכת הבחירות הבאה מוכנים היטב. בטרם עוסקים בתהליכי המימוש, ראוי שהכנסת תיתן את דעתה תוך זמן קצוב על עצם השאלה בדבר נחיצותו של מוסד הנשיאות, ותקבל החלטה שתבטיח שהנושא לא יחזור ויעלה על סדר היום ערב הבחירות הבאות לנשיאות. אין להסכים שמוסד הנשיאות יהפוך לעוד אבן משחק בידי פוליטיקה ישראלית חסרת בושה.