לפני שנים לא-מועטות שוחחתי עם קרובת משפחתי החיה בארה"ב ואשר כיהנה אז בתפקיד משפטי בכיר. היא סיפרה לי כי בימים אלו היא עסוקה מאוד במשפט גדול כנגד המאפיה בעיר מגוריה. בשיחה אחרת כעבור כשנה שאלתיה לגורל התביעה ולהפתעתי היא אמרה שכל הנאשמים זוכו.
הכיצד? שאלתיה.
"עדי המדינה נשאלו על-ידי הסנגורים על התמורה (כספית ואחרת) שהובטחה להם בכדי שיעידו במשפט. כאשר המושבעים שמעו את התשובות הם הגיעו למסקנה שבמחיר כזה כל אדם יסכים להעיד כל מה שיתבקש".
זה מביא אותי לנושא השחיתות שעלה לאחרונה לכותרות בעקבות "משפט
הולילנד". 1% מתושבי המדינה הבוגרים נמצאים בעמדה שגורמים אינטרסנטים ירצו לשחד אותם בכדי להשיג טובות הנאה. זה יכול להיות במשרדי ממשלה שונים, רשויות מקומיות, כוחות הביטחון, מערכת החינוך ועוד תפקידים ומשרות שיש בהם פוטנציאל של קבלת החלטות סופיות או כמעט-סופיות בעניינים שונים. יתר תושבי המדינה (99%), כאשר מישהו מואשם ומורשע בעבירת שחיתות, פוצחים במקהלה: "מושחתים, מושחתים". אני מאמין כי בכל מקרה שבו נחליף את אותם 1% תושבים ב-1% תושבים אחרים (מתוך ה-99% הצועקים "מושחתים") באותן המשרות, גם החדשים, או לפחות חלקם הגדול, לא יהססו מלקבל שלמונים למתן טובות הנאה.
הציבור, בין אם אלו עדי מדינה בפוטנציה או עובדי ציבור במשרות אלו או אחרות אינם יכולים להישאר אדישים וכמובן נקיי-כפיים לאפשרות לזכות בסכומי כסף גדולים, יחסית לעושרם האישי. זה קורה בכל העולם וזה קרה תמיד!.
לכן אני, באופן אישי, רואה בלקיחת שוחד או הפרת אמונים עבירה שנובעת מחולשה אנושית שמקורה בקורות חייו של מקבל השוחד ולכן הענישה צריכה להיות בהתאם. כאשר אני קורא את פרשת חייה של
שולה זקן, כמשל, אני בהחלט יכול להבין את התנהלותה כשעד המדינה דכנר, בתפקידו כמקדם פרויקט הולילנד, הרעיף עליה כספים ללא גבול.
ב"פרשת הולילנד" כמו בהרבה פרשות אחרות בעשורים האחרונים היה לתקשורת תפקיד מכריע במתן פסק הדין וגזר הדין. למרות שבפרשה זו היו נאשמים "גדולים" יותר מ
אהוד אולמרט ו
דני דנקנר, הרי התקשורת התעסקה בעיקר בהם וכמעט התעלמה לחלוטין מהאחרים. התוצאה היא שעליהם נגזר, יחסית לאחרים, עונש כבד יותר. כיום כבר ברור לחלוטין שהתקשורת כופה על כל השופטים בכל הרמות, כולל בית המשפט העליון, את דעתה.
השופט רוזן השתמש, בפסק הדין ובגזר הדין, במילים חריפות ביותר כנגד חלק מהנאשמים זכה לתשואות התקשורת שהפכה אותו "לשופט של המדינה". חוששני שמספר לא מבוטל מגדולי שופטי המדינה בעבר מתהפכים בקברם לשמע סגנון זה.
הפרופסור
דניאל פרידמן, אחד האנשים הקרובים ביותר לאהוד אולמרט (כזכור, מונה על ידו לשר משפטים) מעלה במאמר בעיתון
ידיעות אחרונות, ביום שישי האחרון, שורה של טיעונים לחפותו של אולמרט בנושא הכסף שנמסר על-ידי עד המדינה דכנר לאחיו,
יוסי אולמרט. הטיעון המעניין ביותר, לטעמי, ואולי גם המשמעותי ביותר הוא כי הטענה של עד המדינה על הכספים שמסר ליוסי אולמרט לא הופיעה ב"כתב הסחיטה", אותו מסמך שהוכן עבור עד המדינה על-ידי עורך-דינו והופץ בין אנשים שונים שהוא איים עליהם בתביעה משפטית אם לא ישלמו לו סכומי כסף גבוהים. חלקם או רובם של המכותבים הפכו לנתבעים ב"משפט הולילנד". לדעת פרידמן אי-הופעת עניין זה ב"כתב הסחיטה" והעובדה שלא נמצאו השקים שבהם, לטענתו, שילם (עד המדינה) ליוסי אולמרט ושלא נתגלה החשבון שדרכו שולמו השקים משמיטה את הבסיס להרשעה בסעיף זה.
זה מקשר אותי לסיפור שהבאתי בפניכם בפתיח כי תמורת מחיר מתאים יהיה כל אדם נורמטיבי מוכן להגיד כל דבר שיבקשו ממנו.
