ישראל אינה על סף מלחמת אזרחים, משום שמלחמה בכלל ובדמוקרטיה בפרט, היא מוצא אחרון שעניינו הכרעה כוחנית בוויכוח שאין מצליחים להגיע בו לפשרה מוסכמת או להכרעה דמוקרטית הוגנת.
אפשר גם שמישהו מהצדדים מאבד את עשתונותיו ומנסה מהלכים חד-צדדיים, כביכול בחסות החוק, אבל למעשה כמבחן-כוח מוקדם לקראת השגת שליטה והכרעה, כשהוא משתמש בערמה, הונאה, מניפולציות פוליטיות, לחצים חיצוניים וניצול מיטבי של יתרונות יחסיים, כגון שליטה בתקשורת.
מאמרו של עמי דור און מעלה סוגיה שנדונה כבר מספר רב של פעמים במסגרות כתובות ומדוברות שונות. בין המתדיינים היו מי שתמכו בפתרון זה ואפילו קראו לתמיכה רחבה בו, והיו רבים יותר שסברו שאין לכך משפט קיום במסגרת מדינה דמוקרטית ששומרת על כללי משחק בסיסיים מוסכמים.
לדידי, ובניגוד לפרשנות הפוסט-מודרנית של מהות הדמוקרטיה, דמוקרטיה היא שיטת ממשל שהומצאה ביוון העתיקה ונועדה לקבל החלטות בקבוצות חבריות. מקור השיטה הותאם לצרכי ממציאיה ולתנאים הפוליטיים של יוון העתיקה, ואלה היו שונים מהמציאות הקיימת במדינות הלאום המודרניות אולם בבסיסה עקרון השיטה צריך להשמר, ואין שום סיבה לערבב אותו במושגים אידיאולוגיים אחרים, שלקוחים מהשקפות עולם מאוחרות יותר ואינם חלק חיוני ואינטגרלי מהמנגנון הדמוקרטי.
1
דמוקרטיה בבסיסה היא שיטה לקבלת החלטות בחברה נתונה. עיקרון קובע הוא שכל האזרחים (או חברים) בגוף מקבל ההחלטות שווים ובעלי אותו משקל בהצבעה - קול אחד. החלטת הרוב מכרעת ומחייבת את כל השחקנים, ועקרון זה מוסכם מראש על כולם. מי שאינו מקבל את הכרעת הרוב, מוזמן "לפרוש מהציבור" או "מופרש" ממנו.
תמיד קיימת אפשרות שחף ההבנות וההסכמות המוקדמות, ישאפו המפסידים במאבק הדמוקרטי לנסות כוחם במאבק מסוג אחר. או אז גדלה מאוד הסכנה לשימוש בכוח, עד כדי פריצתה של מלחמת אזרחים. בשאלה אם תפרוץ או לא תפרוץ מלחמה כזו, מכריעים גורמים שונים, אבל בעיקר גודלו של המיעוט המצטרף למהלך "שבירת הכלים" של ההסכמה הדמוקרטית הראשונה.
בישראל קיימים מנגנונים דמוקרטיים טובים, ואם לא ייעשה ניסיון להשתלט עליהם ולעשות בהם שימוש מניפולטיבי, קיצוני ושיקרי, אין סיבה לשימוש בכוח
2. את ההיבטים ההבטים השליליים של שימוש בכוח ראינו לא מכבר במחצית מהמדינות הערביות שסביבנו בהשפעת "האביב הערבי"; המקרה הקיצון וההרסני ביותר הוא סוריה.
מדינת-ישראל אינה נמצאת במצבן של שכנותיה בגלל היותה מוקפת אויבים, שינצלו קרוב מאוד לוודאי מלחמת אזרחים או אי-שקט מסיבי בכדי ללמדה לקח מסוגים שונים. אבל מדינת-ישראל גם לא השכילה לנטרל את המיעוט הערבי הגדול למדי המתגורר בה, שרבים בתוכו קיבלו אזרחות, אבל "שכחו" להפנים מה פישרה - בראש וראשונה נאמנות למדינה ולחוקיה. מיעוט זה עשוי להיסחף אחר התפתחויות פנימיות סוערות או בהשפעת הלהטת יצרים חיצונית או שני הדברים גם יחד.
מאחר שרמת האינטגרציה של מיעוט זה במדינה אינה אחידה ואינה ברורה, ויש בה פנים לחיוב ולשלילה, המבחן יהיה מבחן התוצאה. אם יצטרפו לאויבי המדינה, או מי שיצטרפו - יחשבו אויבים ויטופלו ככאלה. מי שיפעל כאזרח שומר חוק, אסור שיאונה לו רע. כללי משחק אלה חייבים להיות על השולחן וברורים לכל.
הסכסוך הישראלי ערבי
בשאלת הסכסוך הישראלי ערבי, אני טוען כבר זמן רב שאין פתרון ריאלי שעיקרו המעשי הוא שלוש מדינות לשני עמים - ירדן, ויש"ע לערבים וישראל מכווצת עם מיעוט ערבי גדול, ליהודים. יש רק פתרון אחד של שתי מדינות לשני עמים והוא חייב לחול על כל שטח ארץ-ישראל בגבולותיה המנדטוריים מ-1920. מדינה אחת יהודית ומדינה אחת ערבית - פלשתינית, ירדנית, משולבת או אחרת - יחליטו על כך הערבים.
במסגרת הסדר כזה, מחולק השטח כולו (כ-108 אלף קמ"ר) בין שתי הישויות המדיניות באופן שהישות היהודית מקבלת כ-24% מהשטח (כ-26,000 קמ"ר), מסיבות מובנות, בעבר המערבי של הירדן, והישות הערבית מקבלת כ-76% מהשטח (82,000 קמ"ר) בעבר המזרחי של הירדן. הואיל והשטח בערבי בחלקו הוא מדבר, זו נראית חלוקה סבירה, מה עוד שחלוקה זו מאפשרת גבולות הגנה סבירים לשתי המדינות - גם זו מול זווגם מול יריבים פוטנציאליים אחרים באזור.
כל שאר הנושאים, לרבות חילופי אוכלוסין, הסדרי תנועה, סידורי ביטחון, הסכמים כלכליים, הסדרים אקולוגיים ועוד, כולם ניתנים לפתרון במו"מ, לאחר שיוסכם עקרון חלוקה טריטוריאלית רציונלי.
הסכמות האחרות שאותן מזכיר מאמרו של עמי דור און, או תגובות קוראים למאמרו, לצד אינספור התבטאויות של כותבים אחרים באותה סוגיה, אינן מעשיות ולא תתרחשנה. אם ינסה מישהו מבית או מבחוץ לאלצן, תכשלנה ותובלנה לעוד מלחמת דמים יהודית-ערבית, שתוצאותיה תהיינה בהכרח דומות או זהות ממתווה העומד במבחן השכל הישר, אפשרויות המימוש והצדק ההיסטורי.
לא מן הנמנע שיחלוף זמן עד אשר תובנת-יסוד זו תקע במוחם של כל המעורבים שטרם הבינו נכון את משמעות הכשלונות החוזרים ונשנים של הנסיונות להשיג שלום על-פי מתווים הזויים. ולא מן הנמנע שעד אשר יקרה הדבר, נראה עוד מעשי איבה ועוד מאבקים מסוגים שונים במרחב איו"ש וגם באזורים אחרים סביבנו.
יש לאמץ תוכניות לעתיד
אם יתברר שהתהליך מתקדם בעצלתיים, טוב תעשה ישראל אם תאמץ תוכנית עתידית שלדית לאורך קווי-המתווה הנ"ל ותתחיל לממש אותה בשלבים בשטח. אין כמו שינויים רצופים בשטח כדי להבהיר לכל הצדדים שהמציאות דינמית ועדיף להסכים מוקדם יותר לתוצאה המעשית היחידה הראלית במקום לקבל את רובה כמציאות כפויה.
ממשל אובמה דוחף כיום, בסיוע השמאל הישראלי ואירופה, שגם היא מתחילה לגלות סימני אי-יציבות חברתית, כלכלית ופוליטית, לפתרון בלתי-יציב בעליל. ופתרון בלתי-יציב הוא מטבעו פתרון זמני. ופתרון זמני הוא פתרון שלא ניתן לסמוך עליו, לא ניתן לבנות עליו ואסור להגרר אליו.
דומני שרוב הציבור בישראל מתחיל להבין זאת כיום ורוב הציבור גם מבין ששום
ממשלה לא תוכל לחזור על "תרגיל פינוי עזה" כפול 6, 8 או יותר, ולהשאר על-כנה. עוד פחות ניתן לחשוב על פתרון שבו יוזזו ממקומם מאות אלפי אנשים בצד אחד של הקו התיחום הזמני הקיים, בכדי לאפשר למיליונים שאינם נמצאים בשטח שכביכול יפונה, לחזור או להגר אליו.
אם יש איום קיומי אמיתי ומוחשי מאוד על ישראל, זהו האיום הקיומי האמיתי והחמור ביותר.
ובאורח מוזר יצירת איום זה הוא חלק אינטגרלי בתוכנית המדינית המוזרה שמקדמת
ציפי לבני; מעניין בשם מי?!
קבוצות שונות ושוליות
אינני רואה באנשי "תג מחיר" כולם איום חמור, או מחוללי מלחמת אזרחים כפי שעשוי להשתמע ממאמרו של עמי דור און. אני רואה בהם שתי קבוצות שונות באופיין, אבל גם שוליות למדי, בינתיים, בציבור הישראלי. קבוצה אחת, הגדולה יותר, היא קבוצת מחאה, וקבוצה שניה, הקטנה יותר, היא קבוצה מורדת. כל אחת משתי הקבוצות דורשת טיפול מסוג אחר. קבוצת המחאה מבקשת לחייב את הממשלה להפסיק להתעלם ממדיניותה הנואלת כלפי ההתפרעות הערבית באיו"ש וירושלים, בסיוע גורמי שמאל ישראלי ובינלאומי קיצוניים ובחסות נציגויות דיפלומטיות אירופיות ואחרות.
העמדה שמציגה קבוצה זו היא שאזרחי ישראל, גם כשהם תושבי איו"ש זכאים לכל הזכויות ולכל ההגנות מפני הטרדות, פגיעות ושיבוש אורח חייהם והחובה לספק זכויות אלה ולשמור עליהן חלה על ממשלת ישראל שהם אזרחיה. העמדה שמציגה קבוצה זו גורסת שיש להפסיק את הסנקציות נגד האזרחים הישראלים תושבי איו"ש, את אפלייתם כלפי ערבים תושבים מקומיים, להפסיק את האיומים התכופים על גורלם ועל בתיהם ועסקיהם ולהפעיל מדיניות יציבה ושוות ערך ומדד לזו של אזרחים ישראלים אחרים.
קבוצה זו גורסת שאם לא יזכו בזכויות המגיעות להם כאזרחים ממשלת ישראל, הם רשאים למחות בכל הדרכים החוקיות ובכלל זה תוך שימוש בזכות ההגנה העצמית ומרי אזרחי. להערכתי בעמדותיהם אלה הם זוכים ויזכו לתמיכה ציבורית רחבה.
עקרון יסוד
חלקה השני של המחאה מתיחס לכשלון המתמשך של המדינה ביישום "עקרון ההדדיות" ביחסים של יהודים עם ערבים בכל תחומי ארץ-ישראל המערבית. עקרון ההדדיות הוא אותו עקרון שנסח בצורה פשטנית נתניהו כאשר אמר: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". לא כאן המקום להרחיב בנקודה זו, אבל בהחלט המקום לומר שזהו עקרון-יסוד ביחסים עם הערבים, וכל עוד לא ניישם אותו בקפידה, לא נתקדם עימם בשום נושא התקדמות של ממש.
הקבוצה הקנאית העוסקת ב"תג מחיר" כדרך להפגין אי-הכרה במרות המדינה, היא קבוצה אנרכיסטית בדיוק כמו קבוצות השמאל הפוסט-מודרני הקיצוני. השמאל הנ"ל פוגע רק בישראלים ו"תג מחיר" הישראלית פוגעת כמעט רק בערבים; כאלה גם אלה הם טריפה, הם עבריינים ויש לפעול מולם באותם כלים, באותה חריפות, ובאותן אינטנסיביות והחלטיות.
הקבוצות הקיצוניות הן קבוצות פרובוקטיביות, אין להן תמיכה ציבורית רחבה ולא תהיה להם כזו, משום שבמקום שאין ייצוג לעתיד ומתווה לפשרה והסדר, רק הדגשת הקנאות והשלילה, הציבור אינו מוצא סיכוי לעתיד טוב יותר. לכן, אינני חושש שהן מסוגלות לחולל מלחמת אזרחים, ובמקרה הגרוע של התגברות פעילותם, תהיינה מושא לפעילות מניעה וסיכול אינטנסיביות יותר.
אין אף בחינה רצינית שמובילה למסקנה שקיימים תנאים למלחמת אזרחים בישראל, אבל יש מאבק מתמשך והוא ימשך עד אשר תקבל המדינה החלטה דמוקרטית לגבי הפתרון הרצוי לה, ותתחיל לממשו. תחילה, תקים האופוזיציה לפתרון זה זעקות שבר, אבל עם התקדמות מימושו, ילמדו הכל להשלים עם המציאות המתהווה. בכל מקרה עדיפה התקדמות עם סיכוי (וסיכון) על דריכה במקום שיש בה רק סיכונים ואפס סיכויים.
השלכות של אלימות
חזרה של הערבים לדרך האלימות, בהשראת חמאס, אירן, העלמותו של מחמוד עבאס או סיבות אחרות, תוביל ככל הנראה ליותר מעורבות של ערביי ישראל בפעילות האלימה. עדויות שונות בתקשורת בדיווחי השב"כ, בתי המשפט ועוד, והמשך ההתלהמות של המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל, נונת מקום להעריך שתגדל הסחפותם של ערביי ישראל לפעילות אלימה, כי תתרחש.
כבר כיום ברור שגדל מספר המעורבים באלימות, בסיוע לטרור, באיסוף ואגירת נש ותחמושת, ובנסיונות להפגין בידול קבוצתי על-רקע לאומני, תוך יצירת אזורים אקס-טריטוריאליים בישובים ערביים מסוימים או סביבם. המשך המגמה אם לא תרוסן, עשויה להביא במקרה של התפרצות אלימות ל"מיני מלחמת אזרחים", שהיא למעשה מלחמה על-רקע אתני שעשויה להיות מוצגת כאזרחית, בגלל היום הערבים הישראלי ברובם בעלי אזרחות ישראלית. עובדה זו חייבת להיות נושא לעבודת מטה רצינית להערכת מגמות וגיבוש תגובות ופעולות-מנע. אם נתעורר רק בקרות האירועים, ומתוך הפתעה שאינה אלא תוצאת שאננות נפסדת, עשוי המחיר להיות כבד יותר.
פעילות מקדימה יכולה למנוע את התופעה כמעט לחלוטין. היה ותתפתח אלימות שיהיו מעורבים בה ערבים אזרחי ישראל, חייבת ישראל לתקן את העיוות של מתן אזרחות אוטומטית למי שאינם מזדהים עם המדינה שהעניקה להם אזרחות ואינם מקיימים את חוקיה, ולבטל לאלתר את אזרחותם ללא זכות חזרה, ולהתייחס אליהם כפולשים זרים.
אילו הייתי צריך להציע לממשלת ישראל דרך טיפול במנהיגות הקיצונית של קבוצות שעשויות להיות גרעין קשה להתפתחות של אלימות פנימית בעתיד, כגון מנהיגות התנועה האיסלאמית הצפונית, או קבוצות מיליטנטיות בין הבדואים בדרום, הייתי מציע לגרש מנהיגים אלה מישראל (ויש מספיק דרכים לכך) ולשלול את אזרחותם, ויפה שעה אחת קודם.
סבירות נמוכה
גם כאשר הסבירות למלחמת אזרחים נמוכה, יש לנטרל באופן שוטף סמנים עקריים של מוקדי תסיסה שעשויים להתפתח בתנאים מתאימים למורסה טרוריסטית; זו חייבת להיות כירורגיה מונעת אלקטיבית יעילה, וככזו היא גם חכמה וגם מוסרית.
נקודה חשובה אחרונה בה נוגע מאמרו של עמי דור און, היא גורל השלום. אני מקבל את הריאליזם העולה מתוך דבריו: "...והשלום? הוא לעולם לא ישכון כאן אלא בדמות של "שלום של מנצחים" שמוכן לשלם כל מחיר כדי לממש את האידיאולוגיה שלו."
הריאליזם קשור בחזרה להכרה הישנה שלא מדובר כאן על ויכוח טריטוריאלי מינורי על 5,000 קמ"ר בקירוב, אלא שילוב של שני מאבקים אידיאולוגיים שזורים זה בזה ומזינים זה את זה. המאבק הפנימי בישראל בין הימין - הנציג המובהק של "מדינת לאום יהודית", לבין השמאל, האנרכיסטי המתקרנף, החותר "למדינת כל אזרחיה", בשלבים.
משמעות עמדות השמאל היא יצירת לאום ישראלי במקום יהודי, התאמת המדינה לא רק לייצוג הלאומיות היהודית אלא גם לייצוג הלאומיות הערבית, הסדרים מדיניים שיכלילו את מדינת כל אזרחיה הקטנה (ישראל המותמרת) במדינת כל אזרחיה הגדולה הכוללת את עזה, איו"ש (לאחר שחזרו לשטחים אלו מיליוני פליטים מתוקף זכות השיבה למולדתם - חזון השלום של לבני) וירדן. הימין מייצג את הציונית הקלאסית, והשמאל את ההתבוללות המודרנית.
מכאן, ברור למדי שהשמאל עם עזרה מן החוץ או בלעדיה, עתיד להפסיד במערכה, אם חפץ עם ישראל במדינת לאום משלו. שכן, כל הנוסחאות של "שתי מדינות לשני עמים" כוללות בתוכן את זכות השיבה למדינה פלשתינית שתקום באיו"ש, וכל מתן אפשרות לכך, יהרוס מן היסוד את האפשרות למדינת לאום יהודית בת-קיימא.
לצד המאבק הפנים-ישראלי הנ"ל מתנהל מאבק ישראלי -ערבי שלמן שלהי המאה ה- 19 הוא מאבק בין שתי תנועות לאומיות על אותה כברת ארץ, מנקודת מוצא של שתי אידיאולוגיות דתיות הפוכות בגישתן ל"זרים" - היהדות והאיסלאם. האיסלאם האו דת מיסיונרית המבקשת לכפות עצמה על זולתה באשר היא, ואם נחוץ ואפשר, אזי גם בכוח החרב. היהדות היא דת מתנזרת, שמטילה קשיים והגבלות על קבלת זרים לתוכה.
היהדות קונה מאמינים חדשים באמצעות תיקון הלב וללא כפיה כלשהי. האיסלאם רואה במדינת לאום יהודית בארץ ישראל, נטע זר בעולם הרצף האיסלאמי שישי לשעבדו או לסלקו משם. היהדות "מוכרת את עצמה" בתוקף דוגמה אישית ושכנוע פנימי.
מרחב האסימטריה בין היהודים לערבים מבחינה כמותית מזה ומבחינת הרקע האידיאולוגי מזה, אינו יכול להיות מוכרע: היהודים אינם יכולים לשלוט בערבים משום שהם מועטים מדי, אבל הם יכולים ליצור לעצמם תיחום טריטוריאלי שבו הם שולטים, מקיימים ריבונות לאורך זמן ומנהלים את חייהם על-פי דרכם. את שיתוף הפעולה האוניברסלי ישיגו מתוך פתיחות לעולם והצגת תרומת כישוריהם וכישרונותיהם להועיל ולחדש. הערבים אינם יכולים לשלוט ביהודים, משום שפרוש שליטה כזו הוא השתלטות טוטלית וחיסול הביטוי המדיני של הלאום היהודי. מרחב האסימטריה מציג בכל זמן את מאזן ההשלמה הזמני והדינמי בין הצדדים.
לכן, שלום עשוי לקום בין הצדדים, וכאן אני סוטה מהגישה שמציג עמי דור און. אבל הוא יכון רק אם שני הצדדים יגיעו למסקנה שזו מציאות עדיפה לשניהם. הם יגיעו למסקנה כזו, אם יפעל ביניהם דרך קבע "עקרון ההדדיות", ולערבים יהיה ברור שלא תתכן הכרעה של הישות היהודית, וכל עימות כוחני עימה יהיה אופיו ומקורו אשר יהיה, יביא להם או לחלק מהם נזק גדול מהתועלת הצפויה; במילים אחרות: ישראל תשמור על הרתעה אפקטיבית.
מבחינה זו, מעורבות גורמי חוץ: אמריקנים, אירופים, יהודים כאלה ואחרים ועוד, ואפילו אפיפיורים - תורמת לעניין תרומה שלילית. קוצר רוח יהודי - הוא ביטוי של חולשה, שתורם תרומה שלילית מאוד ורק מרחיק את השלום! אין כמו השלום עם מצרים וירדן להמחשת עניין זה, כשם שאין כמו הסכמי אוסלו והנסיגה מעזה, להמחשת האפקט השלילי של קוצר הרוח.
