המחרים - את עצמו הוא מחרים

לפעמים קשה להאמין שמתקבלות כאן החלטות מדיניות כל כך הזויות. האמריקנים שיחררו עצמם מהחובה לגבות אותנו, ומוכנים לעבוד עם ממשלה פלשתינית מאוחדת. מדוע? כי יש גבול ליכולת לגבות החלטות אוויליות. חובה לומר, לאחר סינון קפדני: אנו מתקוממים נגד ההשוואה לאפרטהייד בדרום אפריקה, אבל קשה להתעלם מהעובדות: אנו משעבדים עם זר. יש לנו סיבות טובות: אם נסיר את המחסומים והבידוקים יבוא עלינו גל טרור וקורבנות רבים. אם נעזוב את השטחים תקום מדינה אויבת נוספת, קרובה למעיים, לראות, ללב שלנו. טיעונים נכונים אך לא מספיקים. הממשלה הנוכחית פועלת להמשך השליטה בכל הארץ הזאת ובתושביה, ומונעת בהכרה מלאה השגת הסדר או הינתקות חד-צדדית. החרמת ממשלה פלשתינית מאוחדת היא צעד אווילי, מונע הסדר, ואסוני. תנועות ומפלגות קיצוניות ברוב מדינות העולם הנאור, שוגות בהבנת המציאות ובמדיניותן כלפי נושאים חיוניים. גם בישראל כך. ישנם ארגוני שמאל (לא תאמינו כמה רבים הם), שהאידאולוגיה שלהם שגויה. אך עקב חולשתם אינם אבני נגף אלא מקסימום - חצץ. הצד הימני של המפה הפוליטית חזק, אקטיביסט, ומסכן את שלטון החוק ושלטון המדינה מכיוון שהוא עצמו יושב על ברזי השלטון. שורש העיוורון של הימין (ושל השמאל) הקיצוניים הוא אמונתם באידאולוגיות שפסו מהעולם. לפני שקמה מדינתנו אימצו המפלגות והתנועות אידאולוגיות שבשמן פעלו. גם המאבק העולמי בין מזרח למערב נומק באידאולוגיה: הקומוניזם הסובייטי לעומת החופש (בכלכלה בפוליטיקה באמנות) שבו דגל המערב. אלא שימים אלו חלפו, וכיום מובילה את הפוליטיקה העולמית והמקומית הבנת המציאות, זיהוי האפשרי, הכרה במאזן רצוי-מצוי. תנועת בית"ר ואחריה חרות שרטטו את גבולות הארץ לא ב"ישראל השלמה" עד לירדן, אלא גבולות ימי שופטים, ומלכות דוד ושלמה, שפירושה צרוף חלק ניכר ממדינת ירדן, ויותר. לעומת זאת, השומר הצעיר דגל במדינה דו-לאומית מכיוון שהעדיף (להערכתי) אידאולוגיה קוסמופוליטית-מעמדית על פני מדינה יהודית. בימים אלו ניטש מתחת לפני השטח ויכוח מר בתוך הליכוד המורחב, על תפיסת עולמו. פלג קטן עדיין מאמין באידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, ומוכן להמשיך לשלוט בעם זר ללא שלום ומוסר. פלג אחר - החלק השפוי - מכיר בהתנגשות בין זיכרון היסטורי לבין מציאות משתנה, אך הוא חלש מכדי להתמודד על פשרה. וישנו פלג שלישי הגדול יותר, של נציגים פופוליסטיים שמפגינים קיצוניות וצעקנות רק כדי לשפר את מעמדם הפוליטי ולגרוף קולות בבחירות פנימיות מתקרבות. יתר מפלגות הימין הקיצוניות מתפלגות בין אידאולוגיה לפופוליזם ואין בתוכן מיעוט נבון. לדאבון הלב, יש זהות אינטרסים לפופוליסטיים ולאידאולוגים שמשמשים גלימת זהב לגוף חזיר. נתניהו - השייך לפלג השפוי, שאין לו מתחרה ריאלי על הנהגת הליכוד, שאמר את דברו בעד חלוקת הארץ, וקורא מעל כל במה לשמר את מדינת העם היהודי - אינו מוצא עוז בנפשו לצאת למאבק גלוי למען מטרה צודקת זו. האם יש סיכוי שיתעשת, ויפעל? האם יבין שמקומו בהיסטוריה ייקבע אם יצליח להגיע להסדר עם הפלשתינים או לחלופין לקביעת גבולות ישראל בגבול 1948 משופר, ללא שעבוד עם זר? עכשיו, לאחר שלובנה אווילות הימין ומקורותיה, קל להבין את הבלתי-מובן: מדוע ממשלת ישראל מחרימה את ממשלת האחדות הפלשתינית? ממשלת האחדות מגשימה את החלום הרטוב של אלו שפועלים למען הסדר. אפילו שרי הממשלה הכריזו השכם והערב כי ניתן להגיע להסדר רק מול ממשלה פלשתינית מאוחדת. חלקם טען כך בהניחו שאחדות פלשתינית היא בלתי אפשרי. כעת, כשנכזבה תוחלתם והאיחוד התגשם לפחות זמנית, זועקת הממשלה כלפי אומות העולם להחרים את הממשלה הפלשתינית המאוחדת ולא לעבוד אתה. יש נימוקים רבים דווקא בזכות שיתוף פעולה: אין חברי חמאס בממשלה, החלטותיה מחייבות את כל הפלשתינים, גם בעזה. הסדר שיוסכם עליו יהיה תקף גם מצד רצועת עזה, צפויה התחזקות אינטרסים משותפים לממשלת ישראל ולממשלה פלשתינית, ועוד רבים. הממשלה שמחרימה, למעשה מחרימה את עצמה! לא נוכל ליצור מגעים מדיניים, כלכליים וביטחוניים חיוניים עם הרשות הפלשתינית; לא נוכל לשתף פעולה באתגרים של איכות חיים, טיהור מים, אספקת אנרגיה ומשאבי ציבור; הפלשתינים יינזקו, אך גם ישראל תינזק במידה רבה; קשרים ענפים הקיימים כיום ייפגעו באופן חמור. אבל כמו שאמר שר החוץ אבא אבן על הפלשתינים, כך היה אומר על ממשלת ישראל כי "אינה מחמיצה שום הזדמנות להחמיץ הסדר עם הפלשתינים", ואנו אנה אנו באים?