מחשבה שכופה את עצמה עלי בעל כורחי: יש חלקים בעמי, ששמחתם היא אבלי ואבלי - שמחתם, תקוותם היא אכזבתי ואכזבתי - תקוותם. כאשר הם מבשרים על "פריצת דרך" אני נבהל, וכשהם מתייאשים - אני מתעודד. למרבה הצער, אפילו אויב משותף כמעט כבר אין לנו, כי אויבי הוא ה"פרטנר" שלהם. אפילו את המולדת עצמה - אנו חולקים רק אופן חלקי.
הטרגדיה הזאת הומחשה לי במאמרו של אלון פנקס ב'
ידיעות אחרונות' מיום 29.5.14, העוסק בנאומו של אובמה בפני צוערים אמריקנים, בו סקר את כל בעיות העולם, אבל - "אף מילה על ישראל. היעדר התייחסותו של אובמה לסכסוך הישראלי-פלשתיני בנאומו החגיגי ייתכן שמשקף את ייאושו של הבית הלבן בעקבות כישלון שיחות השלום.. ההערכה היא שאובמה החליט להרים ידיים ולהסב את תשומת ליבו לזירות אחרות בעולם".
קראתי, ופלטתי קריאת גיל. פנקס הגיב במשהו כמו - 'שומו שמיים'!
"...את המזרח התיכון 'שלנו' אובמה לא הזכיר. לא בחיבה ודאגה, לא בביקורת ובתסכול..הוא לא הביע מחויבות לבעלת הברית ישראל וגם לא שאיפה להעניק לפלשתינים מדינה משלהם".
אלון פנקס - איש מפלגת העבודה שיעץ בין היתר ל
שמעון פרס, שרת כקונסול כללי בניו-יורק ונתניהו טרפד את מינויו לשגריר ישראל באו"ם - נשמע כיתום עזוב, המייחל לקורטוב של תשומת לב, ולו גם נזיפות ועונשים, העיקר שלא להישאר לבד. מה חסר לו? מחויבות אמריקנית לישראל והענקת מדינה לפלשתינים, הוא אומר. גם וגם. יש להניח שברוח זו גם פעל בין היהודים באמריקה ומול הממשל האמריקני, ביודעו שרוב העם שהוא אמור לייצג מוחל על "המחויבות האמריקנית" הזאת - למשל מחויבות להקים מדינת אויב בלב הארץ ולחלק את ירושלים. "חיבה ודאגה" של אמריקה חסרות לפנקס. על החוזה שהוציאה אמריקה להחריב את ההתיישבות היהודית בירושלים וביש"ע - שמע? השם
פולארד הגיע לאוזניו? על גזילת ניצחוננו שותת הדם במלחמת יום הכיפורים תמורת דריסת רגל במצרים, סיפרו לו?
עוד במאמרו מזיל פנקס דמעות, מדוע הסכסוך עם הערבים כבר "איננו אינטרס אמריקני חיוני", ובכלל - מדוע אמריקה עייפה מאיתנו. זה מכניס את פנקס ממש לדיכאון, בעוד אשר דעת הקהל בישראל דווקא אינה מתרגשת. להפך, היא תשמח אם אכן נשתחרר מן הלחץ האמריקני, המעיק עלינו מאז ימי ראשית המדינה.
פנקס ממשיך בקינתו: גם מזכיר המדינה קרי הופיע בטלוויזיה בשלוש רשתות, ו - שומו שמיים - לא הזכיר אותנו אף במילה אחת!
מה כל כך מלחיץ אותו? את זה הוא מסביר כך (אני מצטט):
"ההינתקות האמריקנית..מבשרת רעות חולות לישראל. להותיר את ישראל והפלשתינים לטפל בעצמם, זה תרחיש רע מאוד. זה מתכון לאלימות, לבידוד ולאדישות של העולם."
למכה הראשונה קורא פנקס "מתכון לאלימות". באמת? ועד עכשיו, 66 שנים של התערבות "אישית לוחצת" אמריקנית, לא סבלנו מאלימות ערבית, אותה עצרנו רק בדמנו, לא בדמם של זרים?
המכה השנייה היא "הבידוד", אותו הבידוד בו איים עלינו קרי. אולם המציאות היא כמעט הפוכה. ישראל נהנית היום מעצמאות אנרגטית ומייצרת מים לעצמה (ולאויביה!). סין משקיעה מיליארדי דולרים במשק הישראלי לצד מיליארדים שאינטל מוסיפה על השקעותיה כאן. ממשלות הודו, צ'כיה, פולין, קנדה, אוסטרליה, איטליה, סרביה, רוסיה, ניגריה ורבות אחרות מפגינות ידידות. יש שיתוף אינטרסים עם מצרים, סעודיה ונסיכויות המפרץ כפי שלא ידענו מעולם ואנו נהנים מעידן של הישגים כלכליים, טכנולוגיים וצבאיים שלא שיערנו. מתי היה כדבר הזה, שאמריקה תכעס על יתר התקרבות של ישראל ל...רוסיה?! ומה בדבר ההשתתפות העשירה של אמנים ואמנות בינלאומיים בפסטיבלים ושאר מופעים בארץ, זה - בידוד?
מי שבכל זאת מתאונן על "בידוד", חזקה עליו שזו בעצם משאלת הלב שלו.
המכה השלישית לפי פנקס היא "אדישות העולם", אולם מי צריך להיות מודאג מן האדישות הזאת - אנחנו? מי שרואה בירושלים השלמה נס, מי שהשליטה על חבלי התנ"ך היא לו חוויה בלתי פוסקת, ועל כל בניין שמתווסף מברך 'שהחיינו' - "אדישות העולם" אינה מדאיגה אותו. אדרבה, האדישות הזאת תאפשר לו לעשות את מה שחשוב באמת - לגאול עוד אדמות ולבצר עוד את כוח עמידתנו, אדישות מבורכת! האם עד כדי כך שכח פנקס את ההיסטוריה של התנהגות "העולם" כלפי היהודים, שהחל להתגעגע לה?
בסוף, הוא מאיים עלינו: "'שיעזוב אותנו', אמר שר הביטחון יעלון על מזכיר המדינה קרי. הוא עזב. עכשיו נראה אותך!...
מי בישראל שמרוצה מהנאום של אובמה לא לגמרי מבין את השלכותיו ההרסניות."(סוף ציטוט).
פנקס סותם ואינו מפרש, מה הן אותן "השלכות הרסניות", מה זה ה"נראה אותך!" שזרק לשר הביטחון. מה תעשה לנו מעט אדישות אמריקנית? נהיה קצת פחות "מדינת בננה", "מדינת לווין" ושלטון בובות? מה כבר יכול להיות יותר גרוע מאובדן ירושלים, יהודה, שומרון והגולן, שמשטר אובמה רואה בהוצאתם מידינו "שליחות", אותה פנקס פוחד שכבר לא יתאמץ להגשים ?
אין מנוס מן המסקנה, שמה שאנחנו הרבה פעמים מדמים לעצמנו שהוא "לחץ אמריקני", לאמיתו של דבר אינו אלא לחץ של המיעוט השמאלני על האמריקנים, כדי שילחצו עלינו, ובדרך זאת ישיגו לו את מה שנבצר ממנו להשיג כאן בדרכים דמוקרטיות. לכן כל כך חסר לפנקס הלחץ האמריקני, כי בלי גיבוי זר - אמריקני, אירופי, ערבי - לו ולמחנהו אין תקומה.
