תביעות דיבה מוגשות חדשים לבקרים. פעמים רבות כותב התובע בכתב התביעה, שהנתבע פגע בשמו הטוב. הנתבע לא נשאר חייב וטוען בכתב ההגנה, שלתובע אין שם טוב. מהי המשמעות שיש לטענת הנתבע? האם התובע צריך להוכיח שיש לו שם טוב נוכח הכחשות הנתבע?
בטרם נדון בטענה חשוב לציין, שמדובר בניסוח לקוי של כתב התביעה. אין צורך לציין שהנתבע פגע בשמו הטוב של התובע. תביעת דיבה מבוססת על חוק איסור לשון הרע. בחוק יש הגדרה מהי לשון הרע, ובאופן כללי זהו פרסום שעלול לפגוע בכבודו של התובע. החוק לא מגדיר לשון הרע כפרסום שעלול לפגוע בשמו הטוב של התובע, ולכן אין צורך בכלל לציין בכתב התביעה פגיעה כזאת.
עם זאת, גם אם טעה התובע והנתבע הגיב וטען שלתובע אין שם טוב, אין בכך כדי לשנות את נטל ההוכחה ואף לא את מהלך המשפט. מבחינת נטל ההוכחה, על התובע להוכיח שהנתבע עשה פרסום שעונה על הגדרת לשון הרע בחוק, ועל הנתבע להוכיח את ההגנות שמופיעות בחוק. האם יש הגנה של העדר שם טוב לתובע?
יש הגנה כזאת, אך מסויגת. וכך קובע ס' 22 לחוק:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור -
"(1) במשפט פלילי, אחרי הרשעת הנאשם - להמתקת דינו;
"(2) במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים - להפחתת הפיצויים;
"(3) במידה שהנפגע מצידו העיד או הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הטובים;
"(4) אם שוכנע בית המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמידה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת".
החוק מתיר לנתבע להוכיח שלתובע אין שם טוב באחד משני מקרים. האחד: אם הטענה נוגעת במישרין ללשון הרע שמשמשת נושא במשפט. אם למשל התובע טוען שהנתבע הפיץ עליו שמועות שהוא גנב, הנתבע לא רשאי להוכיח שהתובע מכה את אשתו. השני: בית המשפט הרשה לנתבע להוכיח את הטענה.
נמצאנו למדים, שאם שמו הרע של התובע לא רלוונטי לנושא התביעה, וזה אכן המצב ברוב התביעות, לא יורשה הנתבע להוכיח את טענתו אלא ברשות בית המשפט, וזאת תינתן רק אם התקיימו התנאים שנקבעו בחוק. לפיכך, הטענה שלנתבע אין שם טוב היא אומנם טענת הגנה, אך חשיבותה נופלת בהרבה ממה שנתבעים באמצעות עורכי דינם מנסים ליצור.
