מחר, בשישה ביוני אלפיים וארבע עשרה, תצאנה שבעים שנה מאז עשה החייל האמריקני הראשון הצעד הנחשוני על חופי נורמנדי וחייל גדול שלא נאסף כמוהו מעולם נחת בעקבותיו בנמלים מלאכותיים ויצא לשחרר את העולם ממתלעות עוכרי אלוהים ואדם שעבדו את הדם, את הגוטי ההזוי ואת הארי המדומה... ואת השפוך, אל דומי לו לעולם.
גדול היה הרגע בו קרסה האמונה קיצרת הרואי כי הרעה תחומה באשר שם היא מושלת, ובני חורין- קרובים ורחוקים- נתעוררו להבין כי אם אין הם יוצאים להדבירה במחוזה היא זוחלת אל החופים וחוצה אוקיינוסים וימים ומזהמת ומרעילה תבל ומלואה וכל הנסוג אל תוך עצמו ואינו עוקר את הרעה בנפשו - מסגיר את העתיד לשטן.
כמה רגעים כאלה יש בתולדות האדם?
היום שבעים שנה אחרי אותה נחיתה עודני נשבע כל שעה בליבי כי לא הייתה כגאולה הזאת בדברי הימים ולולי הייתה - נחרשה הארץ קברים קברים אין מספר וככל השורדים לא היו אלא או רודפים או צללים רדופים ונכנעים אובדי צלם דמות תבנית בוראם. הייתי בן עשר אז, ושבעים שנה אני מודה לאותו חייל אלמוני ולכל הצבא האדיר שחרף נפשו לפדות את העולם אחריו ואני שומע כמו ניגון שהייה מתנגן אז במרחב הציפייה המופלא של ניצחון הטובה על הרע, שאף על-פי שנולד בימי המלחמה הגדולה שקדמה לו, היה להמנון שיצא לפני הכוחות שנחתו בנורמנדי ולחנו ותמלילו החוברים יחדיו לאמונה עממית ופשוטה היו לשיר מופלא של תקווה.
ל
כבוד אותם לוחמים, אנשים ונשים, עלמי ועלמות אלמוות, שפדו אותנו בנפשם אני רושם אותו כאן לזיכרון.
Bless 'em All, Bless 'em All, the long and the short and the tall, Bless all the sergeants and W. O. ones,
Bless all the corp'rals and their blinkin sons,
'Cos we're saying goodbye to them all, as back to their billets they crawl You'll get no promotion this side of the ocean, so cheer up my lads, Bless'em All
