ב-5 באפריל 1722, בעיצומו של חג הפסח הנוצרי, נחשף על-ידי האירופאים אי-הפסחא שבאוקיינוס האטלנטי. מאז חלפו כבר קרוב ל-300 שנה, וספק רב אם התייר הישראלי המצוי, שכבר חרש עולם ומלואו, הספיק עד עתה לפקוד את האי הטרופי-אקזוטי, המרוחק מאתר מיושב כלשהו.
אי הפסחא יושב על קרקע וולקניית, מוקף בהר געש, ומרבית חופיו משמשים כפארק לאומי. האי התברך באקלים טרופי נוח ומתגוררים בו כיום כ-4500 איש - רובם ממוצא פולינזי ומיעוטם צ'יליאנים, המתפרנסים בדרך כלל מתיירות.
מממצאים ארכיאולוגיים עולה, כי את האי ישבו לראשונה פולינזים כבר בשנת 400 לספירה. אבל אחת התעלומות הגדולות שעדיין אופפות אותו היא הדרך שבה הגיעו אליו המתיישבים הראשונים.
צפנת פענח
האי המבודד ורב הצפונות כבר הספיק לקנות את עולמו בעיקר בזכות 600 פסלי הענק העתיקים המוצבים בו, ושככל הנראה שימשו לצורכי פולחן לתושביו הפולינזים בין המאות ה-13 וה-15 לספירה.
איש אינו יודע, עד עצם היום, מי היו בני התרבות שבנו פסלים מסתוריים אלה, מתי בדיוק היו, ולמה בכלל טרחו לבנות את אותן דמויות אדירות. חוקרים בעלי שם, כתור היירדאל הנורבגי, שתרו אחר צפונותיו של האי, לא הצליחו למצוא מענה לשאלה המסקרנת, כיצד הועברו הפסלים הענקיים מן המחצבה, שבה נוצרו, אל האתרים המרוחקים באי, שבהם הם ניצבים כיום.
מלבד הפסלים המסתוריים הרבים, ממלאים את האי גם תבליטים מגולפים על סלעים, הנושאים על גבם כתב ייחודי, שבו השתמשו המתיישבים, ושטרם פוענח עד היום. בגדר חידה נותרה, עדיין, גם התעלומה הגדולה, כיצד הצליחו להניף את הפסלים ממצב של שכיבה למצב-עמידה. הדבר מפתיע במיוחד, בהתחשב בעובדה שהטכנולוגיה שעמדה לרשות המתיישבים הייתה פרימיטיבית מאוד.
