|
נקודות אור זוהרות, החודרות מבעד לעלווה הצפופה, מרצדות כמו פרפרים מאירים על משטח העלים הרוחש סביבו. הוא עמוק במקום המסתור שלו, שהוא רק שלו. נחבא מכולם. אף אחד בגן לא יכול לראות אותו עכשיו, למרות שלא עבר את הגדר ולא ברח החוצה לחצר המשק. הוא בחצר המשחקים של הגן וגם מחוצה לה, אבל איש לא יכול לראות אותו. שום ילד לא יתפוס אותו כאן. הוא מצא את המקום לא מזמן, במקרה, כשחיפש את הכדור, הכדור האפור. זה אותו כדור קטן, מנופח לא כל כך חזק, שלא ממש כואב כשהוא פוגע בך. זה הכדור שהגדולים משחקים בו כדוריד ובגן הוא משמש לכדורגל. שזה בעצם המשחק שכולם אוהבים, כלומר הבנים. הם משחקים על הדשא מלפנים, בחצר הפנימית של הגן. משחקים ביניהם בקבוצות קטנות, בדרך כלל, מול שער אחד. בהפסקות בין השיעורים מצטרפים למשחק גם הגדולים. לא רק שמצטרפים, אלא גם מוציאים חלק מהקטנים החוצה ומאלצים אותם לשבת בצד. אומנם רק עד לסוף ההפסקה, אך זה בכל זאת מרגיז. ואז הם רבים ביניהם, או עם הגדולים, ואז הרדוף מרביץ. והוא אוהב להרביץ, אולי אפילו יותר מאשר לשחק כדורגל. כשנגמרת ההפסקה, חוזר הסדר על-כנו וילדי הגן, שלא לומדים, שבים לשחק. בעצם, לא תמיד, כי לפעמים כבר לא רוצים לשחק.
כל הזמן הזה הוא משחק מחוץ למגרש, כי אף אחד לא מוכן לבחור בו לקבוצה שלו. מתחילת המשחק, הוא מתייצב מאחורי השער, כדי לרוץ לאסוף את הכדורים שעוברים את קו השער ולהחזיר אותם למגרש. הוא השלים עם התפקיד הזה, עד שלמד לאהוב אותו, וכולם כבר יודעים, שהמשימה הזו היא רק שלו. את הבעיטה ההיא, בכדור ששיגר הרדוף - מעניין, דווקא הוא, הילד הגדול מכיתה א' - הוא לעולם לא ישכח. זו הייתה בעיטה עצומה, בעיטה ששלחה את הכדור לעבר השער כמו פגז של תותח, שהחליק בין ידי השוער, חלף בין אבני הקורה ומשך אחריו, כמו סרט, קריאות של צהלה מכמה ילדים ומלמול של אכזבה מאחרים. והמשיך הכדור באוויר, הרחק מעבר לדשא, טס לפינה המרוחקת של החצר, פגע בגדר, הוטח בחזרה ארצה ונעלם בין השיחים. הוא רץ אחר הכדור מהר, הכי מהר שיכול, כי ידע שהכול ממתינים לו. כשחלף תחת חלון הגן, נדמה היה לו, שעינו קולטת את שולמית הגננת מבחינה בו, תוך שהיא גוחנת החוצה מהחלון ומרימה קולה לעבר הילדים בחצר. הוא שמע רק את צמד המילים "ארוחת צהריים", אך לא עצר מרוצתו, אלא המשיך והתמיד עד שהגיע לשיחים הירוקים-חומים, אלו שבפינה, בין הגדרות.
הוא חיפש את הכדור לאורך הגדר, וגם בין השיחים, ולא מצא. עלה על שלד הטרקטור החלוד, משם יוכל להשקיף מעל, וכלום. נשכב על הארץ, מצמיד עיניו לדשא, אך הכדור - אין. רק קריאתה הכועסת של שולמית, צעקתה אליו העטופה בזעם, שיעזוב הכול ויגיע "מיד!" לשולחן האוכל, גרמה לו להפסיק את החיפושים. "כי האוכל כבר קר ואתה תמיד, אבל תמיד, מגיע אחרון!" צעקה עליו, כמו שהיא תמיד צועקת. וזה הרי לא נכון, כי הוא כמעט תמיד מגיע לאוכל ראשון. הוא אוהב לאכול והיא אוהבת לצעוק, חשב לעצמו ולא אמר דבר. את לחישת ה"אידיוט", שניתזה משפתיה המכווצות, שמע בעוברו על פניה, חש אותה כמו החלקה על העורף, שעולה אל מאחורי הראש כמו טפיחת "ספיחס", תוך שהוא ממשיך בדרכו אל השולחן ומטיח עצמו על הכיסא שלו במבט מושפל.
ישב במקומו, כאורח בין הילדים. אכל מה שהיה בצלחת, הכול ומהר. כשסיים, הוסיפה לו לצלחת עוד ממה שנשאר בכלי הציבורי, אף שלא ביקש - "כדי שלא נזרוק," הוסיפה - והוא אכל בלי לסרב, אף שלא רצה, ונותר לשבת לבד. "תסיים כבר לאכול ותלך למיטה.
כרגיל, אתה תמיד האחרון," שרקה מעליו כמו צרעה, תוך שהיא אוספת את הכלים משולחנו, ממש רגע לפני שהכניס את המזלג האחרון לפיו. "קדימה, תקום כבר! אכלת מספיק!" סיננה באותו צליל שמגרד את הנשמה, והוא קם מהשולחן, במהירות, מוותר על המיץ האדום והמתוק, מיץ הפטל שהוא אוהב כל כך. המיץ שעמד לכל אורך הארוחה ממש מעבר לצלחת. המיץ שצריך להחליק את סוף הארוחה פנימה, לתוך הבטן, לנקות את הגרון ולהשאיר את אותו טעם מתוק בפה, בזמן שאתה עוצם את העיניים במיטה בהפסקת הצהריים. המיץ שהוא דחה את שתייתו לסוף הארוחה. עם הצעקה הוא קם בזריזות, מיישר רגליו, תוך שהוא הודף באחורי ברכיו את הכיסא לאחור, עד שזה מוטח ברעש. נדמה שצליל המפגש של משענת הכיסא והרצפה וקול מכת כף היד הצורבת על אחוריו התמזגו בבת-אחת. המכה הייתה הפעם כה מפתיעה ומבלבלת, עד שחש כי נשימתו נעתקת לרגע. לא היה לו ברור אם בשל המכה, הבהלה או הכיסא שהוטח ארצה.
כנראה, מהכול ביחד. הוא גם עדיין לא קלט מאין הגיעה המכה, ולמה, אך הוא חש כמה היא צורבת עוד יותר, מפני שלא הכין עצמו אליה. והצריבה מתפשטת סביב, כאילו אוספת את רגליו, עד שהן מאבדות את הרצפה, ומנגד, עולה בגבו וזורמת בין כתפיו, כמו נמלים קרות מצמררות, שמטפסות בעורפו ומבלבלות את חושיו. הוא חש עצמו עומד באוויר, נישא רגע בין לבין, מפלבל בעיניו, מחפש עצמו, והרצפה תחתיו צפה. גופו מוטה לפנים, השולחן כאילו עולה אליו, עד שהוא שולח ידיו קדימה, להישמר שהשולחן המתקרב לא יפגוש את פניו, וקיבתו, שהתבלבלה גם היא, עולה לגרונו והוא משיב על השולחן את ארוחת הצהריים. וה"אידיוט" שלה, שחוזר, מותז לעברו משפתיה, עד שהוא חוזר ונשמע באוזניו כסכין ישנה החודרת מתחת לעור.
והיא, אינה עוצרת דיבורה אלא ממשיכה בשצף קצף. נדמה שהמילים היוצאות מפיה מתנהלות מעצמן, כאילו היא מדברת אל מישהו אחר. "הוא שוב אכל יותר מדי ומהר מדי," היא אומרת, והוא שומע את הדחייה שבקולה, וחש עצמו מאוס, ומבויש.
"לך, לך, קודם תשטוף את הפה שלך ואת הידיים, ואחר כך למיטה! ותהיה בשקט! אני לא רוצה לשמוע אותך יותר..." זרקה לעברו, וחש את מה שאינו יודע להסביר. נשען בידיו על השולחן, הזדקף והחל פונה לעבר המקלחת, ראשו כפוף, שתחליק הרוח הרעה מעליו, והוא בדרכו לעשות כדבריה: לשטוף פניו. והוא שומע אותה ממשיכה להתיז לעצמה, בקולה הרוטן, הקול שלש את נשמתו כאילו היא בצק ומכרסם בעורפו, הקול שממשיך בעקבותיו גם בדרכו חזרה מהמקלחת, לחדרו ולמיטתו. והיא כאילו רודפת אותו: "ואת הכדור, הכדור שלקחת מחדר המשחקים, אני רוצה שהוא יחזור למקום! - אבל לא עכשיו," אמרה, ועצרה עצמה רגע, לאסוף עוד טענות, לסדר את המילים. בו-בזמן, הכין עצמו להמשיך לספוג. והיא ממשיכה: "תחזיר אותו, אתה שומע, אחרי שתקום ממנוחת הצהריים." מדברת בשטף, עד שהתקשה לחבר את המילים, אך הבין באופן כללי ולא העז לציין, שבעצם את הכדור הוא עדיין לא מצא. ורצה כל כך להחזיר אותו, עד שאיחר. אבל אולי עדיף שלא לדבר. "ועכשיו, לך כבר למיטה!" סיימה. וטוב שכך, חשב לעצמו, בעת שכיסה ראשו בסדין, מפריד עצמו מהעולם ושוקע בשינה עמוקה.
את הכדור מצא למחרת, עוד לפני הפסקת עשר. לאחר ארוחת הבוקר, כשהורשו הילדים להתפזר בחצר הקדמית, פנה מיד לאחור, אף שלא היה צריך, חמק החוצה דרך "הדלת הקטנה" מול השירותים והלך לחפש את הכדור כמו אתמול, רק בקצב אחר. כבר בהגיעו לחצר האחורית, נשכב על הארץ, בשקט, לסרוק שוב את החצר מגובה הדשא, ואכן קלט אותו מיד. הכדור נתקע עמוק בין השיחים, ממש בפינה, נחבא בתווך שבין גדר העץ של הגן לשיח ירוק, שעד היום לא הביט לעברו. שיח גדרות נושא קוצים רעים, בעל עלים בשרניים בירוק כהה, שביניהם פזורים כל השנה פרחים לבנים זוהרים בצורת צלב ופירות אדומים בוהקים, המושכים את העין, אך כאשר תולשים אותם, מופרש מהם חלב לבן, רעיל ודביק, שאף אחד לא מעז לגעת בו, וגם לא בשיח עצמו. חזר לשירותים, לקח מטאטא ישן שהיה זרוק שם ודחף אותו מתחת לשיח. הוא נאבק בכדור ובשיח עוד זמן רב, אך משלא הצליח למשוך אותו אליו, וגם עזרה מילדים אחרים לא העז לבקש, הכה בכדור, בכעס, תוך שהוא מקלל. הוא קילל כל כך, עד שהכדור נעלב, התגלגל והגיח לבדו מצדו השני של השיח, בסמוך לגדר. הוא שמח, כמה שמח! הזדחל בזהירות בין הגדר לשיח, אסף את הכדור והתגנב בחזרה לגן, מהכניסה האחורית.
בתחילה חשב להשליך את הכדור בחשאי למקומו בסלסילת הכדורים שבחדר הצעצועים, כאילו הוא מונח שם עוד מאתמול, אך הרגיש כה מרוצה מעצמו, עד שעצר בשירותים, להטיל מימיו, אוחז בקטן ביד אחת, כמו גדול, והשנייה מצמידה את הכדור למותניו. לאחר מכן, שב למגרש שבחזית הגן, ממש כמו גדול, והשליך אותו ביד אחת לעבר הדשא, ממתין לקריאות שמחה של הילדים בחצר. משלא חש בה ולא בכל תגובה אחרת, עזב את הכדור. אולי הם עסוקים בשלהם, חשב לעצמו, והסתובב לעבר ארגז החול. שם, על החול, למרגלות "העץ הענק" - העץ שאפשר לשחק בצלו כל היום, כי הוא שומר את החול בארגז לח ונעים, שיחקו שלושה מילדי הגן, מכינים עצמם למלחמה גדולה.
הוא ראה אותם חופרים מסביב תעלות עמוקות ומקימים ביניהן חומות מגן עבות. הם ישבו, בלי לראות אותו, בחלק שבו כולם אוהבים לשבת, ליד ברז מים פתוח, הממלא את תעלות המגן, מרטיב את הבגדים ומוריד מהם את חום היום. בסמוך לעץ ניצב גם "הספסל הגדול" - ספסל עץ אמיתי, שבנה אבא של אסף. הוא הכין אותו במו ידיו, בנגריה של המשק, מגזעים של עצי ברוש עצומים, שעמדו בחצר המשק עוד מימיו הראשונים ונעקרו עם עצי הפרי שגדלו ביניהם, כדי לפנות שטח לבתים חדשים. כשסיים להרכיב את הספסל בגן, שולמית הגננת לא הייתה מרוצה, כמו תמיד. היא דרשה ממנו להצמיד לו גם שולחן עץ אמיתי, ולא ויתרה עד שנעתר והוסיף את השולחן הגדול. השולחן היה כה גדול וחזק, עד שלפעמים, כשהגדולים לא רואים, עולים עליו הקטנים - חוץ ממנו - וקופצים ממנו היישר לארגז החול.
על השולחן הניחה שולמית את קערת הפלסטיק האדומה הגדולה וסביבה המון ספלים. הקערה מלאה מיץ פטל אדום ומתוק, כמו זה שלא הספיק לשתות אתמול, ובתוכו צפות הפתעות של פרי חי. את המיץ היא מוזגת לספלים במצקת מרק ענקית עם ידית ארוכה. מין כף כזו, שתמיד בעת השפיכה לכוס, משהו מתפספס והיא מרטיבה גם את השולחן מסביב, עד שזה נעשה כמעט שחור, והדבר מרגיז מאוד את שולמית.
האמת, הכול מרגיז אותה, ובעיקר הוא, אף שאבא אומר שאסור לו לחשוב כך. בהתקרבו לארגז החול, ממש כשניסה להיכנס, הרימו כל השלושה עיניהם, לעקוב אחריו תוך שהוא מרים רגל מעל מעקה הארגז. וכאילו בקול אחד, שהגיע עד לספסל הגדול שעליו יושבת שולמית, קראו לו וצעקו חזק, שיעצור. והוסיף אחד, שלא ייכנס לארגז. והחמיר חברו לידו, שאפילו לא יתקרב אליהם, הן ארגז החול כולו כבר תפוס על ידם זה כבר. עם הקריאה, חש כאילו קפאה החצר מסביב. נדמה שהכול מביטים לעברו וממתינים לראות מה יתרחש. הוא עצר, רגלו האחת כבר בארגז החול, העביר מבטו על החצר סביב, המתין רגע, מהסס: הארגז גם שלי. הארגז גם שלי? שולמית פה, היא רואה והיא לא מתערבת. לבו נרעד בחשש-מה, אם כי עדיין מתוך ספק.
הכדור שזה עתה הביא, כאילו עוד לא עצר על הדשא, עוד לא פגה שמחת המציאה של הכדור, וכבר מסך אפור מכסה אותו, עוטף את החצר ומשתק אותו למקומו. הוא חש שלא יצא מזה בטוב. נעמד, מהסס רגע, הישיר מבט אליהם ומשך רגלו לאחור, בלי להוציא הגה. ואז פנה להקיף את ארגז החול, כדי להגיע אל המגלשה שעומדת ריקה. תמיד היא עומדת ריקה בשעות האלו, בגלל חום השמש, שעולה מהפח, עד שפשוט אי-אפשר לגלוש בה. אף על-פי כן, יש ילדים שאוהבים לשבת במעלה המגלשה ולצפות מגבוה על חצר הגן ומעבר לה, להשקיף רחוק.
התקדם בצעדים נמרצים, כאילו התכוון מלכתחילה ללכת לעבר המגלשה הפנויה. תכף יאחזו ידיו בסולם, והנה עולה קריאה של ילדה מאחור, מהנדנדה, קול עולה ויורד, ונוספים אליו ארבעת הילדים מסביבה, שניים הדוחפים מלפנים ושניים מאחור. "אנחנו שם, כבר הזמנו את המגלשה לפניך. מזמן!" מששמע אותם לא עצר צעדיו, אך שלח מבט לעבר שולחן המשקאות, שמא ימשיך לשם, ליד שולמית הגננת, היושבת על הספסל תחת העץ. כשהרים מבטו, השפילה את עיניה הקטנות לעבר דף נייר שבידה, אך אוזניה החדות המשיכו להזדקר תחת שערה האסוף ככדור על ראשה הקטן, והן שומעות הכול. גרר רגליו עוד צעד נוסף ועצר על מקומו, מתלבט ונסוג מעט לאחור, חושב איך לא להיכנס למשהו שלא ייגמר טוב, אך מנגד גם לא לברוח. עמד משתהה עוד רגע, הפנה גבו לעבר חצר הגן וקיפל רגליו תחתיו לישיבה, תוך שהוא מתכנס בעצמו, ממש במקום עומדו על שפת המדרכה.
כעת ישב בגבו לגן המשחקים, רגליו בגינה, עטופות בידיו, וסנטרו שעון על ברכיו, מבטו מופנה לעבר הקיר שמנגד, כמו מכריז: אני לא פה. הכדור שהביא חלף לפתע סמוך לראשו, התחכך במעופו בשיח ורדים, מתיז תפרחתם לכל עבר, נחבט ברעש בקיר שממול ומוטח בחזרה לצד השני של החצר. על האדמה מסביבו ועליו מתפזרים העלים הוורודים, חלקם מתבדרים בעדינות ברוח הקלה. הוא נבהל, אפילו מאוד, עד שהתיישר בקפיצה מסורבלת וגלגל עצמו הצדה מבוהל, מביט לאחור בעיניים פקוחות ובפה פעור, שומע את לעג הילדים. שחרר חיוך נבוך, התאזן על רגליו, זז כמה צעדים רחוק יותר וחזר לתנוחה הקודמת. עוד לא שככו קולות הצחוק מאחוריו ושוב הגיע הכדור, הפעם משפשף בגבו, ורעש הצחקוקים רק מתגבר, הן מכיוון הנדנדה והן מכיוון ארגז החול. הרים ראשו מברכיו, הביט לעברם בעיניים נוצצות, מחזיק עצמו, שלא יראו את הדמעות, והם בשלהם, ממשיכים לצחוק בקול רם. נדמה שנוספו עוד ילדים אל מקהלת הצוחקים. הסב ראשו לשולמית, אך עיניה תקועות בדף הנייר. רק לא לבכות, חושב לעצמו ושולח מבט חוזר לעבר הנדנדה, שממנה נשמע רעם הצחוק החזק ביותר. מסתכל רגע ושב ומשפיל עיניו, מצמיד אותן לשרוול החולצה, שיישארו יבשות, שאף אחד לא יראה.
לאחר מכן מקפל ראשו עמוק בין ברכיו, מסוכך עליו בכפות ידיו ומכסה אוזניו. אך השקט לא ירד. תחתיו הגיעה המכה הבאה. הפעם, מקרוב, שלא להחטיא. הכתה בעוצמה, מרסקת לרסיסים את מעטפות סביבו, כאילו מתרכז בה איזה כעס עצום, שאותו הטביעה הרגל הבועטת בכדור במלוא הכוונה, עד שזה, "כדור הכעס", מתעופף וחודר היישר באזור הרך שבין הצלעות לירכיים, ושוקע שם, באחת. נתקע במשולש גופו, לחוץ בין בטנו מצד אחד, ירכיו מנגד ופניו מלמעלה.
נשימתו נעתקת ולא זו בלבד, אלא שהיא מסרבת להתחדש. גם לא יכולה, בעצם, בשל הכדור הלוחץ על החזה בעוצמה. מסביבו הכול מבולבל עליו, אוזניו רועמות בצפצופים ממושכים, ונדמה כאילו כל גופו נפרד ממנו. רק הכאב המשתק זועק והוא אינו מצליח להתמקד בעצמו. מאחור עוד נמשך הצחוק, חודר את מעטה ההלם. צחוק הילדים הארסי, מהול בהנאה מהחיזיון שהולך ומתפתח לנגד עיניהם, מתובל כעת בדברי חנופה לכבודו של הבועט והערכה על הפגיעה המדויקת והחדירה אל תוך גופו של "השוער". עוד רגע וכבר נשלח ילד, מעושי דברם של "הגדולים" בגן, לאסוף את הכדור.
מן הסתם, כדי לשחזר את ההצלחה. אך הלה, משקרב, לא העז לשלוח ידיו והכדור נותר בתוך גופו. עומד לו השליח בסמוך אליו, מביט מקרוב, אך לא מעז לעשות דבר, ממתין רגע ונסוג לאחור כנרתע, מפזר מבטיו בינו ובין הילדים, וגם מגניב מבט לעבר הגננת. קול חרחור חנוק שעלה מגרונו נשמע מבהיל ודוחה, עד שגם האחרים, שלא העזו להתקרב, החלו מסתירים צחוקם.
הבועט, שנדמה שהבין טוב מהאחרים את המצב, החל לסגת בצעדים שקטים לאחור, עיניו לטושות אל הגננת. זו הרימה עיניה מדף הנייר, כאילו רואה לראשונה את המתרחש, רגע מהססת, ואז קמה מהספסל ופונה לעברו. בהגיעה, גוחנת לעברו כמנסה להבין, שואלת לשלומו ומסתכלת עליו. משלא נענתה, היא מושיטה ידיה לשלוף את הכדור, תוך שהיא כאילו נאבקת בו. משלא התגברה על אחיזתו הנוקשה, הזדקפה לרגע, חוככת בדעתה, ואז מתכופפת קמעה, מרימה ידה ומכה בכף יד פתוחה על גבו כמה מכות עזות, אך ללא הועיל. מזדקפת שוב, מהססת, נצנוצי זעה על מצחה, עומדת כחושבת.
אורן, שכנו לחדר, מהבוגרים בגן, הידוע בלשונו המהירה, מרים קול לעברה, שתפתח קודם את ידיו הקשורות ואז אולי תוציא את הכדור. שולמית מסתובבת במקומה וצועקת בכעס, שיסתלקו כולם מהמקום, עד שפניה האדימו. לאחר מכן, הכניסה ידה בכוח בין ידיו ופרמה אותן מאחיזתן זו בזו. בבת אחת התרפה גופו, האוויר נכנס לחזהו והכדור השתחרר והתגלגל על הארץ. מפיו עלה קול חרחור ושניקה, כששאף סוף-סוף מלוא ריאותיו אוויר. שולמית שוב קמה ועמדה מעליו, ממתינה עוד רגע, נרגעת, תוך שהיא בוחנת את גופו למרגלותיה, מקשיבה לנשימתו, שהולכת ומתאזנת, ונותנת קולה עליו, שיסתלק רחוק יותר מהילדים. צועקת בקול, עד שהילדים מסביב מחייכים זה לזה, מדברים בעיניהם, וקולה של שולמית ממשיך ועולה, על שהוציא את הכדור מהגן בלי לבקש את רשותה, ועל שנמצא הוא במקום הזה ולא במקום אחר, ולא רק, אלא שהוא תמיד מעצבן את כל הילדים.
ולראיה, עד שהגיע, הכול שיחקו בשקט. והוסיפה, כמעט בצעקה, שיפסיק כבר עם הבכי המעצבן שלו, או שהיא תיתן לו סיבה אמיתית לבכי. והוא עושה מאמץ לעצור את הקולות שיוצאים ממנו ובמיוחד איזו נשימה שורקת, שאינו מצליח להתגבר עליה. "תפסיק את הרעידות המטומטמות האלו!" היא מוסיפה בקול, ולא מוצאת מילים נוספות עד שהיא משתנקת בצעקתה, מתעשתת ויורדת "בחזרה ארצה", בוחנת בזווית עינה את הילדים, חוזרת למקומה על הספסל, אוספת את דף הנייר ביד אחת ומדליקה סיגריה באחרת.
מסביב שבים הילדים למשחקיהם, וגם הוא. זחל והתחבא מאחורי גזע עץ, שיוכל לנגב דמעות שלא רצה שיראו. אחרי שנרגע, ישב ועיניו בוהות לעבר גבולות החצר, עד שקלט כי הן סובבות וחוזרות לפינת החצר, היכן שאסף את הכדור. קם על רגליו בשקט, התקדם כאילו בהיסח הדעת, שלא יבחינו בו, והתגנב לעבר השיח העבות. בהגיעו, ירד על ארבעותיו, עשה עצמו מחפש, ורק מבטיו, יותר משהיו מרוכזים מטה, התבדרו לצדדים, לוודא שאיש אינו רואה אותו.
והוא מסתנן בין הגדר המקיפה את חצר הגן לשיח הגדול, חש עצמו נכנס למבוך או מחליק לעולם אחר, שמסתיר אותו מהגן. הוא ממשיך במעשיו, מין מתיחות מגרה עולה בו, והוא חודר לתוך המעטה הסבוך, נזהר מהקוצים החדים, אך לא עוצר. משתחל תחת הענפים העירומים, שקוצים מאיימים יוצאים מהם, אך הוא גיבור ונחוש בדעתו לפלס דרכו אל החלל החדש, החלל הפרטי שלו. הוא נמשך אל הצל הנסתר תחתיו. חש עצמו נכנס כמו לחדר כהה, נסתר, כמעט אטום למתרחש מעבר לו. מסך העלים העבות סוגר עליו מסביב, מפריד בינו ובין כל המאיים בחוץ, ורק נצנוצי אור דקים מרקדים מבעד לעלים הצפופים. אולי לא בדיוק מפריד, אבל נותן לו עמדה של רואה ואינו נראה.
בהגיעו לגזע השיח, הרפה עצמו על מצע העלים ונדהם מעוצמת הרעש של העלים המתפוררים תחת משקלו, נבהל מהרעש, חושש שיפרוץ לחצר, יחליק לאוזניים של הילדים ויגלה לכולם את מקום מחבואו. עצר את גופו, מעט נסער, והוא מקשיב לנעשה, מוודא שאין שינוי בהמולת החצר. משנרגע, חש מאושר. הוא ידע שמצא לעצמו מקום משלו, מקום שאף אחד לא יודע עליו. מסתור ששום ילד מהגן לא יודע עליו ולא יעז לחדור לתוכו. מקום שהוא רק שלו והוא מכוסה בקוצים כמו גדר. לאט, בשקט עד כמה שיכול, התהפך על גבו ושכב על מצע עלים עבה ורך, צופה בגג העלים שמעליו, המכסה אותו בצל כהה. עקב בעיניו אחר נצנוצי השמש, מביט בגרגרי האבק החוצים את קרני האור ונעים כמו כוכבים זוהרים. כל גרגר כמו עולם שלם, חופז דרך פס אור, נוצץ לרגע ונעלם. ככל שהתרגלו עיניו לצל, כן החל לראות טוב יותר את הסובב אותו, את הענפים החוצים את החלל הפרטי שלו, את הקוצים החדים היוצאים מהם, שמצד אחד, מאיימים כמלכודות מסוכנות ביער, ומצד אחר, מגוננים ומסוככים כרחם אימהי. גודלם של הקוצים נראה כה מפחיד, עד שהחליט לשבור אותם.
אחז בקוץ הראשון, אך לא הצליח לשבור אותו, גם לא בשתי ידיו, ועצר רק כשהבחין בטיפת דם על כף ידו, מלווה בכאב חד. כאילו יש בו, בשיח, איזו רשעות, שהוא מעביר דרך הקוץ, עד שהוא דוחס את הכאב ומחדיר אותו לעומק היד, עד שקשה וכואב להזיזה. שלא כמו הקוצים הרגילים במשק, אלה הפזורים בשטחים הפתוחים ולצדי המדרכות, אותם קוצים קטנים, שנאספים בכפות הרגליים במהלך היום, עד שאינך זוכר אפילו מתי דרכת עליהם, ורק בלילה, לפני שיוצאים מהבית בחזרה לגן, למיטה שלך, אבא אוסף את הרגליים בידיו הגדולות, בוחן אותן בעיניו מקרוב, מחפש את כל הקוצים שדבקו בהן במהלך היום, ואם מוצא, הוא קם ומביא מבחוץ קערה גדולה. בתוך הקערה, מים קרים מהברז וקובייה ענקית של סבון כביסה.
הוא מניח את רגליו בקערת המים הקרים, ממתין עד שקומקום המים ירתח ומימיו החמים יישפכו בעדינות לתוך הקערה. הוא אוהב את הקטע המרגש של יציקת המים הרותחים אל תוך המים הקרים. איזה מין בלבול של תחושות שעולה מכפות הרגליים, סיפוק מגרה בין קרירות לכווייה, תחושת חום שמתפשטת ועולה בדגדוגים מענגים כמו נמלים מכפות הרגליים, כאשר הן מתחככות בפינות החדות של הסבון החלקלק, דגדוגים שעולים דרך הירכיים מבפנים, עולים וזורמים דרך הפיפי הקטן, עד שזה הולך וגדל מעצמו ודוחף את המכנסיים, מנסה לפרוץ החוצה, ומביך אותך ואתה מתבייש בשתיקה מענגת, שנמשכת עד שהמים בקערה מתקררים מעט ועד שהעור על כף הרגל מתרכך, כמו גם עניינים אחרים שמפשירים. לאחר מכן, אך תמיד קצת מוקדם מדי, אבא מתיישב לצדו על הספה, אוסף את כפות הרגליים, מנגב בעדינות ומניח אותן על ירכו, אוחז ברגל ביד אחת בכוח אך ברכות, שלא תברח מפחד הכאב, ואז נוטל מחט נקייה וחדה בידו האחרת וחופר סביב הקוצים עד שהוא שולף אותם בדקירות קלות ובלחיצות אצבע מסביבם. הוא אוהב את הטקס הקוצני, את הישיבה הכנועה על הכורסה, כמו מלך בארמונו, כשאבא משרת אותו. מפנקת אותו ההתמסרות המלאה של אבא לכפות רגליו.
אבל כעת, הוא מסתכל על טיפת הדם בידו ונזכר במזמרת התפוזים המונחת בארון הכלים של הגננת, שרק לה מותר להיכנס אליו. מהסס רק לרגע ותכף מחליק ממחבואו החוצה. ממשיך בהליכה על ארבע לאורך הגדר, מתקדם בסתר עוד מרחק-מה, שלא יבחינו מהיכן הגיח, ורק אז מתרומם על רגליו, עושה עצמו כנתון באמצע משחק. פניו מופנות לעבר הגדר, שלא יקראו את סודו, והוא נע בהליכה הצדה, עד שהוא מגיע אל "הדלת הקטנה", שממנה יצא ונכנס הבוקר כשהביא את הכדור. רק שם הוא מסתובב, פניו לגן, ואז מתגנב פנימה ל"מחסן האסור". בדרך, ממש לפני הדלת, אוסף לעצמו כיסא שבור לעלות עליו, כדי שיוכל להגיע למדף הגבוה שעליו נמצאת המזמרה. מטפס ולוקח אותה במהירות. בתחילה, מנסה לשים אותה בכיסו כמו הגדולים, אך מגלה שהכיס קטן מדי. והנה, נדמה שמגיע לאוזניו קול צעדים מכיוון המטבח. הוא נבהל ומשליך את המזמרה לתוך מכנסיו, יורד במהירות מהכיסא לרצפה, חושש מעט, חש את המזמרה מחליקה מטה, גולשת לאורך הרגל, עד שנעצרת בגומייה שבתחתית המכנסיים ולא משמיעה כל רעש, מכיוון שלא פגעה ברצפה.
מסובב את ראשו ומוצא את פניו מול מכנסי העבודה של רותי, עוזרת הגננת. היא מביטה בו ללא מילים, אך הוא, מעוצמת ההפתעה, נותר מרותק למקומו בפחד. "חיפ... חיפשתי," ממלמל בהיסוס, "חיפשתי את הכדור," משקר מבלי שנשאל. רותי מניחה ידה על ראשו. "שכחת שהוצאת אותו הבוקר," אומרת ברוך. "הילדים משחקים בו עכשיו בחוץ," מוסיפה, תוך שהיא מרימה ידה האחרת לעבר קופסת הפח הגדולה של העוגיות. לרוב, העוגיות מלוות את כוסות הקפה של המטפלות. לפעמים, בשעת רצון טוב, הן מצורפות גם לקערת המיץ של הפסקת עשר לכוס קקאו חם, שמוגש לאחר מנוחת הצהריים. קופסת העוגיות כבדה, וכדי לפתוח אותה יש צורך בסכין. היא מונחת במסתור, על מדף סמוך למקומה של המזמרה.
העוזרת חופנת בידה כמה עוגיות ונותנת בידו כממתיקה סוד. שניהם יודעים כי שיקר, אם כי לא חושבים על אותו השקר, והיא עוד מוסיפה בשקט: "שים בכיס. צא מהדלת שבה נכנסת ותגמור את העוגיות בדרך." והוא משלים את המשפט לעצמו: "ושאף ילד לא יראה." רותי האהובה, הוא אוהב אותה עכשיו עוד יותר. בעצם, כל הילדים אוהבים אותה. היא מגיעה לגן בכל יום על האופניים שלה מהמושב הסמוך והכול חשים בנוח סביבה. ואף שלא עוצרת את עבודתה לרגע, כל דרכה נעימה ולא תשמע צעקה ממנה.
בדרכו החליק את העוגיות לכיסו, ואסף מארגז החול קערת פלסטיק אדומה, קערה שניתן למצוא כמותה עוד רבות בחדר האוכל, שבה ישמור-יצבור את העוגיות במחבואו. כשהגיע אל הגדר, הסתובב שוב בגבו לגן, כאילו הוא בוחן אותה, התקדם הצדה כמה צעדים, ולאחר מכן התכופף, כמחפש דבר-מה, ובחצי זחילה, חזר והשתחל למחבוא.
תחת השיח, שוב ריפה גופו על משטח העלים הרועש ונח קמעה, עד שנרגע. כעת משך אט-אט את העוגיות שנשברו מכיסו והניח אותן בקערת המרק האדומה שהביא. את הקערה דחף בין הענפים הדוקרניים בשיח מעל לראשו, כדי שעכברים לא יגיעו. לאחר מכן, התפתל בזהירות והוציא את המזמרה משרוול מכנסיו. אחז בה בשתי ידיו וקצץ את הקוצים העבים מהגזע, עד שלא עמד לו כוחו, ועצר. תלה את המזמרה על קוץ גבוה, שהחליט ברגע זה להשאירו במקום לצורך זה, ואכל שתיים מהעוגיות. את השתיים הנותרות השאיר לימים אחרים. לאחר מכן נשכב על גבו, ראשו על מצע העלים, ועצם עיניו בסיפוק שקט, עד ששמע את קריאת המטפלת לארוחת הצהריים וחש עצמו מאושר ורעב.
בימים הבאים, התרחב מחבואו. הקוצים נקטמו בזה אחר זה ואיתם כמה ענפים קטנים, עד שהחלל הפך לחדרון של ממש. בחלקו האחורי, הפונה לכיוון הגדר, הגדיל מעט את פתח הכניסה, עד שיכול היה לראות דרכו את הנעשה בגן, אם כי בכפיפה. בכל יום ביקר במחבואו, לפעמים רק לזמן קצר, לוודא שהכול במקומו. מעת לעת שמע את רותי עוברת בסמוך וקוראת לארוחת עשר או לארוחת צהריים, תוך שהיא מרימה את קולה, אף שאין ילדים אחרים בסביבה. בעוקבו אחר מבטה, הבחין כי פניה מופנות תמיד לכיוונים אחרים, אך נדמה לו כי עיניה מציצות לעברו. והוא, רק לאחר שהתרחקה או הפנתה גבה, היה מזדחל החוצה ומתקדם כהרגלו על ארבע עוד מרחק-מה, ואחר כך קם על רגליו, מסתובב ורץ לעבר הדלת הראשית.
ההבנה שרותי מודעת למחבואו הכתה בו ביום שחזר מביקור במרפאה. מאחד הילדים שמע, שהפסיד מסיבת יומולדת בגן. הילדים שלא יצאו לחצר, ולא ידע למה, ישבו סביב שולמית, תוך שזו מקריאה להם סיפור, ונדמה כאילו כולם רק מחכים לארוחת הצהריים. הוא הסתובב מפה לשם, כאורח שאינו מוצא מקומו ואיש גם לא מחפש אותו. נע סביב עצמו, תוך שהוא מתקדם בהיסח הדעת למסתור ה"פרטי" שלו. בהתקרבו, ביצע את תהליך הכניסה הרגיל, אך עצר מופתע. למרגלות הפתח המורחב ומעט פנימה, הייתה מונחת לה צלחת נייר של מסיבות, מכוסה במפית צבעונית. משהסיר אותה, מצא בפנים פרוסת עוגה מהיומולדת, שתי סוכריות טופי בצד אחד ושתי סוכריות רום, הסוכריות הכי טובות שהוא מכיר, בצד אחר. והן עטופות, זו בנייר כסף אדום וזו - בכחול.
סוכריות מצופות שוקולד בחוץ, המכסה מעטה לבן קשה, שאותו מגלגלים על הלשון עד שמרגישים את הרום הכלוא בפנים מחלחל דרך הקליפה הקשה, ויש איזה רגע עילאי, שמושכים בפה בעדינות עם הלשון עד שפורץ מתוכו כל הרום החריף-מתוק, והוא מציף את הפה בטעמו המענג. אך כמו שמילא את הפה באחת, כך הוא גם נעלם, וכל שנשאר הוא לעבור לסוכרייה הבאה; סוכריות הרום, שהכול חוטפים לכיסים כבר בתחילת מסיבה, למצוץ אותן בסוף, או בשביל לעשות החלפות. רצה להרים קולו בתודה, מרוב כיף, אך החזיק עצמו שלא להזמין את החומסים. את העוגה הגיש לפיו עד שכמעט נחנק, אך עמד בכך. לבסוף, נכנס פנימה עם צלחת הסוכריות והסתיר אותה בעלים, שתישאר לימים אחרים.
את הקריאה לארוחת הצהריים שמע הפעם מרותי בקול נמוך, כיוון שעמדה על המדרכה בסמוך למחבואו והיא קוראת, לכאורה, לכל הילדים, אף שכולם כבר נמצאים בתוך הגן. רותי קוראת בקול חלש, עיניה נישאות לכיוון אחר והיא מתרחקת בחיוך מלא משמעות על פניה. הוא המתין עוד זמן-מה עד שיצא ממחבואו ונכנס אחריה. בזמן ארוחת הצהריים, התקשה להסיר מבטו ממנה. נדמה כאילו עיניו רצות אחריה מעצמן ואיזו עליצות של שותפות-סוד מכרכרת בו, מדלגת על מבוכתו, עוטפת אותו בשמחה. משלא יכלה יותר לעמוד במבטיו, הפנתה רותי פניה אליו, הצמידה אצבע לפיה וחייכה. הוא היה מאושר. נדמה היה לו שהזמן זורם טוב יותר.
מעתה מצא עצמו כל יום במחבוא, עד שלא החמיץ יום, לעתים רק להרף עין, לוודא שהכול מונח על מקומו בשלום. מדי פעם, אסף עמו בדרכו איזה כלי קטן מארגז החול, או צעצוע למלא חצרו הפרטית. יש שהעז להוציא גם ממדף הצעצועים בגן, בתחושה של פושע גדול, אם כי ניחם עצמו על שאין הוא מוציא אותם אל מחוץ לחצר הגן, כך שהוא לא ממש גונב את הצעצועים. מחבואו נדמה הולך ונעשה צפוף, מחד-גיסא, אך גם אישי, מאידך.
את סדר האירועים של גילוי חלקת האלוהים הקטנה שלו נראה, כי לא יוכל לשחזר בצורה מסודרת. הדברים התרחשו כאילו מתגלגלים מתוך עצמם ומלבים עצמם לכדי פיצוץ עצום. זה התחיל במשחק כדורגל, שבו לא היה נוכח. בעיטה חזקה שילחה את הכדור גבוה ורחוק, עד שעזב את המגרש בחצר הקדמית והמשיך מעל המגלשה לחצר השנייה, שם ירד לדשא והתגלגל עליו, כמו בפעם הקודמת, תוך שהוא חודר את מעטפת השיח, חולף על פניו ומתגלגל החוצה מפתח הכניסה, פוגע בגדר מאחור ועוצר על שביל הכניסה. בתחילה נבהל, אפילו מאוד, אך התעשת מיד, החליק בעקבות הכדור מהפתח, אסף אותו בידיו וגלגל אותו לאורך הגדר ממנו והלאה, בלי להגיח עדיין מהמחבוא. המתין רגע, מהסס, ואז יצא בעקבות הכדור, כאילו עוקב אחריו על ארבע, כדרכו.
כשהגיע לכדור, הרים אותו והזדקף, תוך שהוא מנסה להראות עצמו כממהר למגרש, שם השליך את הכדור כתמיד למרכז המגרש. אז עצר עוד רגע, מהסס אם להתייצב כהרגלו מאחורי השער או לחזור למחבואו, חש את עיני הילדים מתמקדות בו, סב שנית על מקומו ופנה לאחורי השער, תוך שהוא מתעלם מהשאלה מאיפה יצא, עושה עצמו כלא שומע והוא מתקדם לשפת המגרש, לעמדתו השמורה, שזנח בזמן האחרון. בכדור הבא שהחטיא את השער, כבר נשא רגליו כמו תמיד והחזירו למגרש, ונשאר בחברתם עד הקריאה לארוחת הצהריים.
שם, ליד השולחן, נשאל שוב, היכן התחבאת? ומאיפה יצאת עם הכדור? נשאל, ושתק. השואל הוא גדי, ילד נמוך, זריז ומהיר-תגובה, מאלה הנמצאים בכל המקומות בו-זמנית. והגדי הזה פונה אליו, תוך שהוא מפנה מבטו לעבר הילדים האחרים היושבים סביב השולחן לוודא שהם מקשיבים. כשקלט גדי, ובצדק, שעלה על משהו מעניין, עיניו נוצצות, והוא חוזר ושואל בקול גבוה יותר, תוך שהוא משתף את היושבים סביבו, בעיניו המרצדות ובתחושת הסוד העומד להתגלות. בגרונו החל לעלות כבר לחץ קל. הוא מנסה לדלג על השאלות, למשוך זמן, ממתין שדבר-מה אחר ימשוך את תשומת לבם של הילדים. פיו יבש מאוד, עד שהוא עוצר את הלעיסה ושולח ידו לאסוף כוס מים לשטוף את פיו. עיניו בורחות ומשוטטות סביב, רותי לא נראית בסביבה, והוא נותר בשתיקתו. רצה לקום ולברוח, להיעלם מהשולחן, ולא העז. גדי ממשיך לגלגל את הנושא, נסחף אחרי המילים, תוך שהן "מפזרות" את הכיסוי מעל מחבואו מבלי שהתכוון לכך. אולי מנוחת הצהריים והערב שלאחריה יצננו את סקרנותו של זה, חשב לעצמו.
אחרי הצהריים, בבית, רב עם כולם ולא הצליח להסיר את החשש מיום המחרת, גם לא שיתף איש בפחדו. בבוקר, לא קרב למחבוא, אלא העסיק עצמו בארגז החול, שלא לעורר את הנושא. בהפסקת עשר, ראה את הבנים מסתודדים ביניהם בארגז החול, כשגדי במרכז. ואז נפתח המעגל וגדי פנה לשולמית, בארשת גאה ובקול של מי שנושא על כתפו שליחות: "שולמית, שולמית!" הרים קולו, "אני חושב שמצאנו את כל הדברים שנגנבו מהגן!" שקט השתרר סביב וכל העיניים נישאו אל גדי. שולמית הזדקפה במקומה, כמו כלב ציד הקולט את ריחו של הטרף, ועיני הילדים הופנו מיד לעברה. "כן, אני מקשיבה," אמרה. גדי התקדם אליה, אחז בידה ומשך אותה אחריו אל השיח. בהגיעם, עזב אותה, הקיף את השיח והשתחל פנימה דרך הפתח הנסתר מאחור. כעבור דקה, יצא וידיו אוחזות בחולצה שהושארה במחבוא, שבתוכה מונחים כמה דברים. "הנה המזמרה שחיפשת, והבובה החדשה וכל הכלים שלנו, שהוא גנב מארגז החול," אמר, תוך שהוא מסתכל לעברו, משליך את הדברים לרגליה.
הביט בעולמו מתפרק לנגד עיניו, והדמעות זולגות מעצמן, משתקות את הכעס, שלוחץ באוזניים ומקרין גל של חום על השרוולים ועל המכנסיים. הוא חש שהוא רוצה לפרוץ, לעזוב הכול, לרוץ אל הגדר ולברוח מהמקום, אך הפחד משתק ומרתק אותו למקומו ואינו מניח לו לצאת מעצמו. שולמית פונה ומסתכלת עליו, ידיה על המותניים ועיניה מרצדות בינו ובין החפצים המושלכים על הדשא. והוא כבר חש את המכות שעומדות לנחות על אחוריו. ואכן חש יד על עורפו, והוא מרכין ראש ושולח מבט מבוהל, אך זו ידה החמה של רותי, שגולשת על עורפו בעדינות ונעצרת על כתפו, לוחצת קלות ומקרבת אותו לירכה. "זה הסוד שלנו ואנו שומרים עליו הרבה זמן," היא אומרת בנחת. "שום דבר לא נגנב. אני הרשיתי לו לשים את הדברים שם."
למחרת בבוקר, הגיע הגנן של המשק, גזם את הנוף בתחתית השיח, עד שזה דמה לפטרייה.
|