שני אירועים קוטביים מן הימים האחרונים, שלכל אחד מהם השלכות בקנה מידה כמעט היסטורי, מובילים למסקנה שיש לשקול בכובד ראש ריכוז מאמץ פוליטי למען עיצובו מחדש של הסדר הפוליטי הקיים.
במלים פשוטות: לפרק את קואליציית השעטנז ימין-שמאל המקרטעת, ולכונן מחדש את קואליציית 2009, בראשות נתניהו: הליכוד, הבית היהודי והחרדים – בפנים; ושילוחם של יש עתיד (לפיד) והתנועה (לבני) לספסלי האופוזיציה, ושירעו שם עד שיסתאבו, בחברת מפלגות השמאל בנות צלמן ודמותן, מרצ וקדימה והעבודה.
האירוע האחד אפוף עדיין, בעת כתיבה שורות אלה, סימני שאלה מכאיבים עד כדי דיכדוכה של נפש: חטיפת שלושת בחורי הישיבה בידי בני עוולה. האירוע השני דווקא משמח – סיכול יוזמת קואליציית השמאל, בתמיכת כוחות אפלים מתוך הקואליציה, להמליך עלינו, בתמיכת בוגדנותם הפוליטית של ח"כים מ'יש עתיד' וקדימה, את כפילו הפוליטי של הנשיא היוצא פרס,
מאיר שטרית, בן טיפוחיו לשעבר של נתניהו, שהספיק לנדוד לעמקי השמאל והפך חובב נסיגות מובהק, שעמדותיו בסוגיות דת ומדינה בעייתיות למדי.
בשני האירועים הללו התברר כי מפלגות השמאל שבקואליציה הינן משענת קנה רצוץ, ודווקא הסיעות החרדיות שבאופוזיציה הן קרש ההצלה היחיד שנמצא בסביבה. בסוגיית בחירת הנשיא החדש ריבלין, הוכיחו נציגיו בכנסת של הציבור החרדי את נאמנותם לרעיונות הבסיסיים של הקיום היהודי, למרות היותם מחוץ לקואליציה. מתוך שיקולים לעומקו של עניין, ולמרות משקעי האיבה שלהן כלפי קואליציית נתניהו-בנט-לפיד, העדיפו את ריבלין הקואליציוני, על פני מועמד האופוזיציה (ואגב כך חסכו בזיון נורא לסיעות העבודה, לפיד ולבני, שכבר תפרו חליפות ניצחון לעצמן ולשטרית).
אוכלי הסושי ועגולי המשקפיים
גם בפרשה המכאיבה של חטיפת בחורי הישיבה, הוכיחו החרדים את נאמנותם לעיקרון המקודש של כל ישראל ערבין זה בזה, בניגוד להתנהגותם הפירחחית של יושבי הבועה התל אביבית, רובם – למה נכחד? - מצביעי לפיד ולבני. הללו, אוי לאותה בושה, ניצלו את האירוע הנורא להטחת חרפות וגידופים גסים ברשתות החברתיות כלפי המתיישבים ותומכיהם. "למה המתנחלים, פאק אוף, לוקחים את הילדים שלהם לשטח כבוש", הייתה השאלה הפחות חצופה, שהטיחו יושבי הקרנות, אוכלי הסושי ועגולי המשקפיים, רובם כאמור מצביעי לפיד, העבודה ולבני.
כאילו גם גוש עציון כבר איננו במסגרת הקונצנזוס הלאומי וגושי ההתיישבות הלגיטימיים.
קשה להאמין אלו כמויות אדירות של עויינות שטנית, הוטחו בציבור החלוצים היחיד שקיים היום בארץ, מיישבי יהודה ושומרון, שנשכבים יום יום על הגדר – ואין זו מליצה כי אם תיאור אמיתי – למען חייהם הבטוחים של בלייני 'מדינת תל אביב'. נהנתני השמאל הבזוי, שדורשים "למצות את הדין" או "להעמיד מול כיתת יורים", את מרססי 'תג מחיר', ושהאשימו את כלל הציבור הדתי בפשע הנתעב בבר נוער וכמובן ברצח ראש הממשלה רבין ז"ל, מסרבים להפנים עובדה בסיסית שאינה ניתנת לעירעור: הנערים נחטפו בגלל סיבה אחת, ואחת בלבד – עצם היותם יהודים, "בני מוות", "בני החזירים והקופים".
קצף על השפתיים
אין ספק שטונות השנאה, עם קצף על השפתיים, שזרמו ברשתות החברתיות, אינם מייצגים את כלל ציבור מצביעי לפיד ולבני. אבל העובדה שלפיד ולבני תומכים בהתעמרות שלטונית בציבור המתנחלים ובפינויים חד-צדדיים ממרבית יישובי יו"ש, בהקפאת הבנייה בהתיישבות ובטענת הכזב כי "בין איתמר ליצהר קבור הכסף", מחייבת היפרדות מן הפה הגדול של דון-קישוט-לפיד, ושל נושאת כליו סנשו-פנשו-לבני.
התנהגותו האצילה של הציבור החרדי, שלוחיו ועיתוניו, בימים קשים אלה, ראויה לא רק לשבח אלא גם להירהור מחדש בדבר הצורך לעשות כל מאמץ לצרפו לקואליציה, במקומם של דון לפיד וסנשו לבני. תגובותיהם הנאצלות של החרדים לחטיפה האכזרית, ביטאו אחדות ישראל אמיתית.
בכל עיתוני המיגזר ואתריו קראו לתפילה ולאמירת תהילים, לשלום החטופים ולהצלחת מאמצי חילוצם. ראשי ישיבות ואדמו"רים הצטרפו למאמץ, כמו למשל ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שהורה לכל הישיבות לומר פרקי תהילים לטובת החטופים, והאדמו"ר מ
בעלז שהורה בסעודת שבע ברכות משפחתית לכל הנוכחים ליטול ספר תהילים בידיהם ולומר פרקי תחנונים למען החטופים. וגם מועצת חכמי ש"ס (שאחד מראשי פער פיו בגסות כנגד הסרוגים) דחקה באנשיה להגיע לכותל לתפילת המונים למען הנערים.
אפילו ה'יתד נאמן', שכל ימות השנה מחרף ומנאץ את הציבור הסרוג, שינה טעמו. כותרותיו הראשיות מאז יום א' מוקדשות לסיקור אוהד של ההתכנסויות לתפילות. ביום א' השבוע זעקה כותרתו: "מתפללים לשלומם", על-רקע אדום לוהט, עם צילום המוני המתפללים ברחבת הכותל. גם בימים הבאים היו הדיווחים ברוח של עתירה ותחנונים כלפי שמיא. כך גם נהגו עורכי 'המודיע' ו'המבשר'.
"בני ציון היקרים מפז"
השוני היחיד היה, שהיתד התקשה כדרכו לכנות בשם ישיבה את ישיבות גוש עציון וחברון, והעדיף לכנותם 'מוסדות לימוד' ו'מוסד הסדר'. השאר היו פחות קטנוניים וכינו את הישיבות בשמן המפורש.
למרות זאת, נאלץ היתד בעל כורחו להגדיר את החטופים תלמידי ישיבה, כשציטט את מכתבו של הגאון רבי אשר וייס: "הנני בקריאה ותחנון מעומק לב כואב ודואב, להפיל תפילה ותחנון ולהוריד נחלי דמע ולעורר רחמי שמים על שלושת הנערים, בני ציון היקרים מפז ומפנינים, תלמידי ישיבה לומדי תורה... חוסו על נפשות יקרות, וידמה כל אחד בנפשו כאילו בניו המה. הלא בני איש אחד נחנו והילדים ילדינו הם... לכן אבקש מכל אחד ואחד מתלמידי וידידי להרבות בתורה ובתפילה... ויהי רצון שהקב"ה ירחם על הנתונים בצרה ובשביה ועל הכוחות הפועלים במסירות נפש לחלצם מיד צר".
ההתנהגות האצילה בשתי הפרשיות הקוטביות, מול ההתנהגות הפרועה שהפגינו חוגי שמאל מסוימים, מעידה כי רב המשותף על המפריד. אנשים אחים אנחנו. יש לגשר על פני הזעם הפוליטי, ולהתחיל להניע פעילות גלויה ונסתרת למען חידוש ימי השותפות ההיסטורית ולכינונה מחדש של הברית הישנה.
