לכאורה אלה שתי תופעות בלתי תלויות ובלתי קשורות זו בזו, ולמעשה, אם בוחנים את הדברים לעומק, זו אותה גברת בשינוי אדרת. זימן המקרה לידי את שתי ההתרחשויות הללו בימים אלה, זו ליד זו וכנראה שגם זה אינו "סתם" מקרה". בשני המקרים צפות הבעיות כחלק מהמאבק הישראלי-ערבי--פלשתיני, בשני המקרים מדובר בניסיון להתעלם מצרכי המדינה שנמצאת במאבק (אצל הרופאים) או להתנכל לה (אצל זועבי).
זועבי הציבה עצמה כבר מזמן כאופוזיציה ללא תנאי למדינת ישראל, וככל שהמדינה מבליגה על התגרויותיה ועל הפרובוקציות שהיא מחוללת, כך היא מעזה יותר. אצל הרופאים המחלה ביסודה אחרת. אצל הרופאים זו הסתייגות אליטיסטית מפעולה "לא נעימה" או "לא נוחה" במסווה של הומניזם צרוף, סיסמאות של אתיקה רפואית, ופורמליזם של אמנות בינלאומיות חסרות שחר, שישראל ברגע של הסח דעת או חולשת דעת חתמה עליהן מבלי להבין את מלוא ההשלכות השליליות של המעשה.
אינני מכיר אף מגזר בחברה הישראלית שיש לו זכות לעמוד מן הצד במאבק לאומי ולתרץ עמידה זו בתרוצי סרק יפיופיים, כאשר החברה והמדינה שאליהן הם שייכים ושמהן קיבלו והם מקבלים תעסוקה, שכר (רובם אם לא כולם), אפשרויות להתפתח ולא מעט כבוד ודרך ארץ, זקוקה לעזרתם. הרופאים, דווקא בשל מעמדם המיוחד בחברה, צריכים לחשוב אחרת ולנהוג אחרת. אני מסרב להניח שהסיבות לעמדת ההסתדרות הרפואית כפי שמציג אותה היו"ר ד"ר אידלסון, או מגונן עליה פרופ' רביד, היא פוליטית, או פופוליסטית גרידא, אבל חובת ההוכחה היא עליהם.
עוד פחות אני מסרב לקבל ברצינות את הנימוקים הפסבדו-הומניסטיים בהם מוסברת בפומבי ההתנגדות. כל מי שחווה או צפה מקרוב בחלק לא מבוטל מהטיפולים שניתנים לחולים קשים במערכת הבריאות שלנו יודע שנוחיות, הנאה, ובילו-זמן איכות, אינם חלק מהם. יתר-על-כן, במקרה האסירים השובתים רעב, לא מדוב במחלה אלא בהחלטה מודעת, למעשה בפרובוקציה פוליטית, שכל כולה מכוונת לפגוע במדינת ישראל ובעם ישראל. רוב השובתים הם מחבלים עם לא מעט דם על הידיים, ומעשה השביתה הוא לא פחות מניסיון חבלה נוסף בכלים אחרים. אצל מחבלים שרבים שהתאבדות במטרה להרוג מה שיותר אזרחים חפים מפשע, שביתת רעב היא סיכון מוקטן לעצמם, והסיכון הזה מוקטן ועשוי להניב להם הישגים רבים, בזכות הסרבנות של הרופאים אם תתקבל כלגיטימית.
הרופאים אכן נשבעים את "שבועת הרופא" כאשר הם מתחילים את מסלול הקריירה הרפואית שלהם. ואבן יסוד בשבועה זו ככל שהצלחתי להבינה, הוא התחייבות בלתי חוזרת להציל חיים בכל במקום ובכל זמן שאפשר. וראה זה פלא, לרופאים יותר מכולם ברור ששובתי רעב אם יושארו לנפשם, סופם למות, והזנתם בכפיה היא דרך בדוקה למנוע זאת, ואף-על-פי-כן, ה"אתיקה" הרפואית לכאורה מונעת אותם מקיום שבועת הרופא - סתירה פנימית, או העמדת פנים?! אני בוחר בהעמדת פנים.
אילו הייתי משוכנע שלא מדובר בטעות או ב"פלונטר" מחשבתי של ההסתדרות הרפואית, הייתי מכנה את עמדתה סרבנות חמורה נוכח פני האויב, ודורש במפגיע צעדים קשים נגד סרבנים, עד כדי שלילת רשיונם לעבוד בישראל. בהינתן שזהו בלבול וטעות בשיקול דעת, יש להעמידם על כך ולדרוש שינוי עמדתם.
הממשלה רשאית בוודאי להעסיק רופאים לפי ראות עיניה לטיפול בסוגיה ביטחונית-פוליטית-פרובוקטיבית זו, בין אם הם מישראל או ממקור אחר. אולם, הייתי מעדיף בהחלט שתמצא דרך לפתור את הבעיה בבית. בכל מקרה אסור להניח לשביתת הרעב להצליח, כשהצלחה היא "כיפוף ידי הממשלה", או מוות של אסירים שובתים מטעמי הזנחה או רפיון ידיים. להצלחה תהיה השפעה של אפידמיה, לבד מנזק ישיר שיקשה להתמודד מולו בגלל משמעות התוצאה. בהצלחת השביתה פוטנציאל אובדן שליטה זמני לפחות על הביטחון השוטף במדינה ושל אבידות מיותרות בנפש משני הצדדים - זו תמיד תכליתה של פרובוקציה פוליטית חמורה.
בכל מקרה, חייבת המדינה להחמיר את גישתה והתנהלותה אל מול כל מי שבוחרים בשביתת רעב כטקטיקה פעילה במאבק הכוחני נגד ישראל, הן בהגדרת הפעילות כטרור פעיל באמצעים אחרים, והן בענישת השותפים לו והמטיפים לו. ייתכן שיש לשקול גם שינויים בתנאי הכליאה של שובתי-רעב, ובצעדים נוספים, אותם יש לקשור לסוגיה הרחבה יותר של ניסיונות לשחרר עצירים ואסירים שפוטים באמצעים כוחניים, וכיצד יש לנטרלם.
אז מהו בכל זאת המשותף והמבדיל בין התנהלות זועבי לבין זו של הרופאים? - המשותף הוא כמעט הכל. המבדיל הוא כמעט שום דבר. זועבי משתמשת בעיקר בפרובוקציות מילוליות בערוצי ביטוי שונים והרופאים עומדים עתה על סף פרובוקציה של סרבנות. את זועבי צריך היה לסלק מהכנסת כבר מזמן, ומשום שטרם נעשה הדבר, היא מעיזה יותר ויותר. "הפרצה קוראת לגנב", אומר משפט עממי ידוע, אצל זועבי זה פועל מצויין. חובה להשתדל שלא כך יהיה אצל הרופאים.
מעשי זועבי והעמדות המוצהרות עד כה של מנהיגות ההסתדרות הרפואית, הם מהלכים שפוגעים במדינה, פוגעים בסולידריות של מדינה מתגוננת ומכוונים או פועלים לטובת האויב ולחיזוק עמדותיו ויכולותיו. במדינה מתגוננת אסור לקבל זאת ואסור לאפשר זאת. כל מי שפוגע בסולידריות החברתית של מדינה מתגוננת בנימוקים מוצהרים של תמיכה באויב או בצעדים שזו משמעותם המעשית והצפויה מראש, אינו יכול להחשב נאמן או אמין.
דמוקרטיה, בניגוד לסברה רווחת בחוגים מסוימים, אינה אנרכיה. יש ביכולתה ולעיתים אף מחובתה, לאכוף מהלכים על מגזרים שאינם משתפים פעולה עם החלטות המוסדות הלגיטימיים; קל וחומר במצבי חרום או כשפוטנציאל הנזק גדול. זכויות הפרט אינן עומדות מעל לזכויות הכלל במצבים מסוג זה ובלבד שמבחן התוקף הוא חוקי ומאזן בין האינטרסים באופן שהנזק המצרפי ממוזער ככל האפשר.
אני חוזר על דברים שכתבתי כבר מספר פעמים בעבר, ישראל חייבת לבחון את כלל חוקי המשחק העומדים לרשותה במלחמתה בטרור לסוגיו ושיטותיו, ולנטרל כל מה שפוגע בכושר ההתגוננות שלה. במיוחד אמורים הדברים לגבי אמנות בינלאומיות שאינן מונעות כמעט דבר אבל משמשות בהשראת פעילות פוליטית פנימית וחיצונית, דרך המלך לניגוחה; ויפה שעה אחת קודם. לדעתי, חייבת ישראל לצמצם צימצום משמעותי כל מעורבות משפטית בניהול הלחימה לסוגיה ובראש וראשונה באיום השכיח ביותר כיום - הטרור. משפטנים אינם אמורים לנהל מלחמות, כשם שמומחי לחימה אינם אמורים לנהל בתי-דין.
