באחרונה מורגש כי גורמים קיצוניים במגזר הערבי עושים מאמץ ניכר "לחמם" את הגליל ואת העיר חיפה. יש פעילים במפלגות הערביות בכנסת, השואפים להפוך את העיר המנומנמת והשקטה, המצטיינת ביחסים המשופרים ואפילו החמים בין היהודים לערבים הדרים בה, לעימות ולמצב של קטטות בלתי פוסקות. מפגינים ערבים יוצאים כנגד תהליכים שונים הפוקדים את החברה בישראל. כאן יוצאים לרחובות נגד גיוס נוצרים לצה"ל, נגד השירות הלאומי, ביום השנה ל"נכבה", ביום השנה ל"נקצה", בעד העצירים השובתים רעב ונגד העיכוב בשחרור עצירים בכלל.
המפגינים מחרפים ומגדפים את הממשל בישראל, את החלטותיו בעניינים הנוגעים להם בפרט, ובעניינים ציבוריים בכלל. כאן מונפים הדגלים באין מפריע. דגלי הרש"פ והחמאס, מונפים בגאווה. נאמר לי שאפילו דגל צלב הקרס נראה כאן. לא ראיתי. ואם כן? האם יעצרו את המסיתים? גורמי הממשל השונים חוטפים אש משני הכיוונים. מהצד הערבי, בעצם ההתרסה שמובעת בהפגנות הללו ובסמלים המונפים מעל למפגינים, וכמובן גם מהצד היהודי. כאן רבים השואלים היכן הגבול בין חופש ביטוי לבין חופש השיסוי.
מדוע אין המערכת המשפטית נדרשת להתוות קו ברור בין שני המצבים האלה, שתהום פעורה ביניהם. ואם המערכת המשפטית מתחמקת מהדיון הזה או שהיא סבורה בנוסח "הכל שפיט", שגם כאן הכל כשיר וחוקי. גם הסתה, גם עלילת דם (נוסח הסרט ג'נין ג'נין), אם אכן כך הדבר, נושא זה חייב להיות הסוגיה העיקרית שעל הכנסת כגוף המחוקק העליון לדון בה. כאן מצוי אותו קו אדום שיש לשרטטו בהקדם. קו זה אמור להפריד בין
חופש הביטוי לחופש השיסוי. ואז ניתן יהיה לפסוק אם הנפת דגלים של החמאס היא בגדר חופש ביטוי או הסתה, והאם דבריה הבזויים של ח"כ זועבי בכנסת (הם אינם טרוריסטים), הנם בחזקת עבירה על החוק.
בנפרד מעצם ההפגנות האלה היה צריך לברר באופן דחוף מהם מקורות המימון של הפעילות הזו. היא עולה הרבה כסף. מה מקורו של הכסף הזה? האם הוא מגיע ממדינות הנפט? ממדינות אירופה? האם שם יודעים מה נעשה בכסף שלהן? איפה חברי הכנסת האמונים על החקיקה? הרי אנחנו חיים בעידן של שקיפות, לא? אם כך כיצד קורה שאותה השקיפות המיוחלת מיועדת, כדרישת השמאל, אך ורק להתעסקות בריהוט הגן של משפחת נתניהו?
