שבת שלום קהל קדוש
לְמַעַן הַתִּהִלָּה
קָמוֹ אֶלֶּה לְהַסִּית אַךְ הֶמָּה אַבְדּוּ אָבוֹד
וְאֶלֶּה קָמוּ לְפַלֵּג וְלִרְדּוֹף אַחֲרֵי הַכָּבוֹד
אֶלֶּה וְאֶלֶּה מְנִכְבְּדֵי הָעֵדָה וְרַמֵי מַעֲלָה
אֶלֶּה לְהוֹצָאַת דִּבָּה וְאֶלֶּה לְמַעַן הַתְּהִלָּה
לִשְׁנֵיהֶם חֲשׁוּבָה פָּחוֹת הַקְּהִלָּה
אֵין בּוּשָׁה וּכְלִמָּה אַיִן וּבְעַזּוּת מֶצַח וְזָדוֹן
פָּנוּ אֶל שְׁלִיחֵי הָאֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
מַדּוּעַ תִּתְנַשְׂאוּ עַל קְהַל ה'? תְּאֱוֵי שִׁלְטוֹן
וּבְכַךְ קֹרַח וּמלַוָּיו הֵמִיטוֹ עַל עֲדָתָם אָסוֹן
לְפִיכַךְ כְּגוֹדֶל עָווֹנָם גּוֹדל הַקָּלוֹן
פרשה רודפת פרשה
עוד בטרם הספיק העם לשוב אל המסלול הארוך שקנה לעצמו, וּבְהֵחָלֵשׁ אמונתו וגודש תאותו לשררה הֵבִיא עליו את הקללה: וטפכם אשר אמרתם לבז ...(שלח לך יד/לא) ופגרכם אתם יפלו במדבר הזה. (שם יד/לב) מעשיכם אמר ה' ימיתו אתכם במדבר, ובניכם ישאו את זנותיכם . ומוציאי דבת הארץ רעה ימותו במגפה. רק אם יש אלוהים בקרבכם לא תנגפו לפני אויביכם.
דברים כְּדָרְבָּנוֹת ובטרם יבשה הדיו על הכתוב מתחילה פרשה חדשה: קם קרח בן יצהר (יצהר אחי עמרם אביהם של משה ואהרן) בן קהת בן לוי, ולא הוסיף הכתוב עוד לציין "בן-ישראל (יעקב)" זאת לבל יפגום בישראל שממנו יצא קרח הפגע הרע הזה, הרודף אחר
כבוד ומתסיס את העם נגד מנהיגיו. כדי לתת אופי של מרד עממי צֵרֵף אליו את דתן ואבירם משבט ראובן. לא די בכך אלא גם ריכז מאתים וחמישים תומכים רמי מעלה מקרב העדה המכונים "קְרִאֵי מוֹעֶד אנשי שם".
באה העדה הזאת המוסתת לעיני כל: ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' (טז/ג) בָּאָמְרוֹ להם הלא אנחנו מאותו שבט. בני דודים אננו, מדוע אתם לקחתם לכם מנהיגות וזנחתם אותנו. גם אנחנו קדושים כמוכם. אומנם נאמר: וישמע משה ויפל על פניו (טז/ד) לא מפני שנרתע מקרח ועדת, אלא מפני הַמַּחְלֹקֶת.
מאחר שכבר העם הזה חטא וזה החטא או מרד הרביעי: חֵטְאוּ הָעֶגֶל אחד, במתאוננים שנים במרגלים שלושה ובכל פעם במקרים אלה התפלל משה בעבור העם לאלוהים שיסלח לעם וסלח, עד שהופיע קרח ו:אמר את אשר אמר ורפו ידיו של משה.
רש"י מביא משל לבן שסרח על אביו ופיס (נִתְפַּיֵס) עליו אוהבו (אביו) פעם ושתים ושלוש, אך כשסרח רביעית נתרשלו (רפו) ידי ההוא (האב), אמר: עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני לכן רפו ידיו ונכלם לבקש עוד מחילה מאת אלוהים. ולמעשה קרח לפי הגדרת חז"ל היה כבעל רוח הקדש. אך התחברותו לראובן שיעקב בברכתו הזכיר לו חטאו: עלית משכבי אביך, חרצה גורלו.
המעט זה בעיניכם לשרת במקדש
שואל משה אל קרח ועדתו: הלא הקב"ה מינה אתכם בני לוי להיות האחראים על עבודת הקודש במשכן, האם זה מעט בעיניכם? הלא כל המינויים שנעשו על-ידי הם על-פי הדבור, לכן תלונתכם היא לא עלי אני משה ועל אחי אהרן, אלא על הקב"ה עצמו, שהוא מנה אותנו ואת הכהנים והלויים לעבודת המשכן.
הקב"ה רצה בכך ואתם חולקים עליו כמנאצים אותו, זאת על-אף כל הטובות שעשה לכם ולנו. זו הסיבה שבכל פעם נענשים בני ישראל על חֻלְשַׁת אמונתם וערעורם על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל.
המסקנה, כאמור, להיות מאוחדים בלב אחד, למרות הבדלי הדעות, שמטבע הדברים נמצאים בין בני אדם ובין איש לרעיתו ובין אח לאחיו. משנענשים אנו על מעללינו נוצרת תחושה גורל אחד בעם, אך משחולפת הסכנה או המלחמה מבחוץ, מתחילה המחלוקת בעם מבפנים. כפי שפרשת קרח מביאה את הדברים, כניסיון להמרדה והתעטף בדברים על הכהנה ועל תפקידו של הכהו הגדול והזוטר ובכך ערער קרח על עליונות השם על כל אלוהים, לכן כאן היה הָעֹנֶשׁ כבד על קרח ועל עדתו. ולא היה אפשר לבטל הגזרה.
התאוה לשלטון מעבירה אדם על דעתו ועונשה כבד
הפניה למשה ואהרן, הייתה מסוג הפניות של אנשים חשובים בעם, שמביעים מצר אחד דאגה לעם על כי העם זכאי למנהיג ראוי שנבחר על ידו, לעשות טוב לעמו, ומצד שני הם מתכונים לעצמם. את דבריהן עוטפים בדברים יפים לטובת העם, הזכאי למנהיג ראוי שייטיב עם העם טוב מהמנהיג הנוכחי.
הטענה היא כי רק טובת העם לנגד עיניו של המנהיג ולא מפני שהוא חפץ בהנהגה שלטונית. הפרשה מרמזת לנו שקרח משבט לוי וצרף אליו את דתן ואבירם משבט ראובן עם עוד מאתיים וחמישים אנשים נכבדים, שתומכים בעמדתו ובמעשיו של קרח, כל אלה באו למחות על שמשה ואהרן מינו עצמם, משה כמלך ואהרן ככהן גדול כדי למשול בעם.
וקרח שואל האם רק אתם קדושים ויחידי סגולה להנהיג את העם, הרי כל העדה – קדושים. כי היו במעמד הר סיני וקבלו את התורה ושמעו את דבר האלוהים שהשמיע: "אנכי ה' אלוהיך", ומוסיף קרח להטיח במשה ואהרן: מדוע תתנשאו על קהל ה'. (טז/ג) כאן ברור כי הדאגה של קרח ואלה שהצטרפו אליו, הייתה לעצמם כי היו תאווי שלטון. השימוש בעדה על-ידי קרח, הייתה כסוי כדי לקבל חלק בשלטון. התאווה לשלטון העבירה את קרח על דעתו, וביטל כעפרא דארעא, את כל אשר עשה משה ואהרן אחיו החל מהכנעת פרעה והוצאת ישראל ממצרים, ועד הבאת העם להר סיני לקבל את התורה.
ובהוליכו אותם במדבר, וספק להם לחם השמים-המן והשלו לבשר והוציא להם מים מן הסלע. כאן נסתתמו עיניו של קרח וראה רק את טובתו ולא טובת העם. נתן לתת לדברי קרח כדברי נקודת ראות חיובית בצורך בחלופי שלטון לבל יסתאב. אלא שקרח והנלווים אליו באים בטרוניא אל הקב"ה ולא אל משה ואהרן. הרי הם לא מנו עצמם, המנוי היה "על-פי הדבור". הקב"ה רצה בכך ואדם בשר ודם לא יוכל לבטל רצון הקב"ה. ברם כיון שקרח ועדתו כפרו למעשה במעשי האלוהים: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתָם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש... וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה...(טז/לב,לג) מוסר השכל: מאבק שליט לשלטון סופו שבר ואסון.
שמעו בני לוי יש לישראל אל אחר, נביא אחד, וכהן גדול אחד
אחרי דברי קרח ועדתו אל משה ואהרן אמר משה להם: שמעו נא בני לוי: המנויים הם מאת השם.
כשם שהקב"ה קבע את הַבֹּקֶר ואת הערב ואין אדם יכול להפוך בקר לערב, כך אין אתה קרח ועדתך תוכלו לשנות את הסדר שנקבע בהשראת השם. משה בקש בדבריו אלה לומר לקרח כי עם ישראל שונה מן העמים בכך: בעוד שלעמים האליליים יש יותר מאל אחד, הרי לישראל יש אל אחד, ארון אחד, תורה אחת, מזבח אחד וכהן גדול אחד.
ואיך אתה קרח מתכון לחלק את השלטון למאתיים וחמישים איש, אפילו כולם קדושים. משה הזמין עדת קרח לבחון אותם על-ידי הקב"ה שיקבע מי יהיה המנהיג (זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר והיה האיש אשר יבחר בו ה' הוא יהיה הקדוש) רש"י אומר עינו של קרח הטעתה אותו. כי סבר הוא שיכול לבוא במקום אלה שבחר בהם הקב"ה.
לקרח לא היה ספק כי הוא ראוי לבוא במקום משה ואהרן, כי הרי עתיד לצאת ממנו: שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן (לפי מדרש חז"ל ברכות ל"א ב') כי הרי נאמר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צט ו). בניו של קרח לא נספו אתו כי לא נטלו חלק בהמרדה (דברי הימים). ההקבלה לפרשת קרח, שבקש להחליף מנהיג ולשים אחר תחתיו, מובאת ההפטרה על המלכת שאול המלך על ישראל למורת רוחו של שמואל הנביא.
אִם תִּרְדּוֹף אַחַר הַכָּבוֹד מִמְךָ יִבְרַח בָּרַחְתָּ מִן הַכָּבוֹד עָלֶיךָ לֹא יִפְסַח
זָכוֹר לְיִשְׂרָאֵל אֵל אֶחַד אַל תִּשְׁכַּח הוּא שֶׁיַעֲמִיד מַנְהִיג וְאוֹתוֹ יִשְׁלַח
בְּטַח בֶּאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ בָּטַח כי אוֹי לַמַּנְהִיג שֶׁזֹּאת שָׁכַח וְסָרַח
כְּשׁאוּל שֶׁהֻמַלַךְ וּמִצְוַת אֱלֹהַ שכח נִקְרְעָה מַלְכוּתוֹ וְחֶטְאוֹ לֹא נִסְלַח
הַמַּסִּית וּמַדִּיחָ אֶת הָעָם נֵרוֹ יוּעַם גַּם יִמְצָא עַצְמוֹ נִרְדַּף בְּיוֹם זַעַם
טוֹב לַמְּפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו מִדֵּי פַּעַם יִהְיוּ דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים כְּדִבְרֵי טַעַם
יִזְכּוֹר הָאָדָם כִּי הוֹא רַק עוֹבֵר אֹרַח וְיֵשׁ וּבְמַעֲשָׂיו הוֹפֵךְ לְעֹדֶף סֶרַח
מוּטַב לוֹ שֶׁלּא יִהְיֶה עַל זֻלָּתוֹ לְטֹרַח לְבַל יְהֵא סוֹפוֹ וְסוֹף עֲדָתוֹ כְקֹרַח