אחד הדברים החשובים בהתנהלות האנושית - האישית והחברתית - הוא העקביות: ההבנה שיש בעולם סדר מסוים, תכלית ואפשרות להסיק מסקנות מתוך נתונים לשם גיבוש תפיסה מבוססת של המציאות. כשתינוק בוכה, הוא לומד שלאחר זמן קצר מגיעה אמו להיניק אותו. בהמשך, די לו לשמוע את קול צעדיה המתקרבים כדי להפסיק לבכות. אם תלמדו היטב למבחן, לא תוכלו אומנם לדעת מראש כמה נקודות תקבלו, אך תוכלו לצפות לציון גבוה, או לכל הפחות שלא תיכשלו. נגזרת של פעולה ותוצאה משוערת. אם השכן גונב בכל בוקר את העיתון שלך מתיבת הדואר בוקר, תוכל להסיק מכך על אופיו או האינטרסים שלו ולהניח שיעשה זאת גם למחרת - תוצר של לימוד מגמות והכרת טבע-האדם. העולם, כפי שקבע אפלטון, הוא שקוף, בהיר וניתן לחקירה.
הדברים מקבלים משנה חשיבות כשמדובר במצבים ובמושגים מורכבים ומופשטים כגון תודעה לאומית, רב-תרבותיות, שוק ההון, הבורסה ומחירי הדיור (מי לעזאזל באמת מבין מה הולך שם?), מהפכות ומחאות חברתיות, שלום ומלחמה ועוד. העקביות והרציונל לבדם לא יפתרו, כמובן, את הסוגיות הסבוכות הללו, אך מתפקידם לגרום לנו להבין היכן אנו עומדים ולאן אנו הולכים, ליצור סדר בדברים, שיטתיות. העקביות אינה אמורה להחליף את אור היום. אך כמו פנס בחדר חשוך, התנהלות מושכלת ומוכוונת תיאוריה אמורה לספק לנו התמצאות כללית במרחב ולהאיר את כיוון ההתקדמות.
פעולת הטרור האחרונה של חטיפת הנערים הוכיחה לנו ביתר שאת עד כמה התהליך המדיני מול הפלשתינים הוא בדיוק ההפך מקוהרנטי. ככל שרמת החיים של הפלשתינים עולה, כך ניכר שהם נוטים (בניגוד לכל תיאוריה כלכלית) לפתוח באינתיפאדה שתדרדר את מצבם לאחור. ככל שנענים יותר לדרישותיהם במשא-ומתן, כך הם מתרחקים יותר ויותר מפתרון של פשרה - בניגוד לכל היגיון מערבי. ישראל אחראית ביטחונית בשטחי B אבל לא בשטחי A. אולם מעצר מבוקשים על-ידי צה"ל בשטחי A הוא דבר שבשגרה, משום שמאז מבצע "חומת מגן" חזר צה"ל לשלוט בשטחים, אבל בעצם המצב לא השתנה כי לפלשתינים יש אוטונומיה מלאה באזור זה, מה שמתנגש עם העובדה (במרכאות או לא) שיש כיבוש. בכל יום המציאות בשטחים נבראת מחדש ואין יום דומה למשנהו. אבו-מאזן לא מעוניין בשלום עם ישראל ולראייה: הוא חתם על הסכם אחדות עם חמאס והצהיר כי לעולם לא יכיר במדינה היהודית ולעולם לא יזנח את זכות השיבה. אך השמאל מצביע על כך שאבו-מאזן מתון ורוצה באמת בשלום ולראייה: הוא גינה את החטיפה וקרא לשחרור הנערים, וגם התיאום הביטחוני עם ישראל נשמר למרות הפסקת המו"מ והתיאום הוא טוב ומשרת גם את ישראל אז זה קריטי להמשיך בו, והנה הוא גם סייע לעצור בכירי חמאס ואיים לפרק את השותפות עם חמאס וזה חשוב לישראל, אבל מצד שלישי אבו-מאזן חלש כי הוא אפילו לא שולט בגדה ולא מצליח להורות על שחרור החטופים ואין לו באמת יכולת לסייע במציאתם או רצון להסתכסך עם חמאס, אז עם מי נעשה שם שלום בדיוק?
אתגר ביטחוני
הועלתה סברה שאת החטיפה ביצעו ג'יהאדיסטים סלפים, אבל מי שאחראי בשטח הוא הרשות (זו שאין לה מרות) אבל היא לא אחראית על עזה כי למרות הסכם האחדות, בעלי השררה שם הם עדיין חמאס, אבל אפילו שם יש ארגונים סוררים שלא נשמעים לחמאס אז בעצם אין על מי להטיל אחריות על האירוע כי זה יחליש את אבו-מאזן (למרות שהתחזק בעקבות הסכם האחדות) וכי יש ארגונים שפועלים עצמאית ו"מתחת למכ"מ" וגם עדיף להימנע מפגיעה בחמאס "כי זה רק יחזק אותו בעולם" ואז הכל יקרוס וישראל תצטרך לשלוט שוב בשטחים (למרות שהיא כבר שולטת שם) אז האופציה היחידה של ישראל (שנייה, אני לוקח אוויר) היא לקדם את המו"מ עם אבו-מאזן, כי רק הוא יביא את השלום וימשיך בתיאום הביטחוני למרות שהוא חלש מול חמאס אבל בעצם מתון ומנהיג כל העם הפלשתיני, שבכלל אין כזה עם. הכל מבולגן, עשוי טלאי על טלאי, חסר עוגן קוהרנטי ולוגי כלשהו, טרנטה - ובהחלט לפניך. פרשנים, ביטחוניסטים ופוליטיקאים מגיעים לאולפנים, מנסים לעשות סדר, וסדר אין. מוח יש לכולנו, ואין לאף אחד מושג מה הולך כאן.
תהליך אוסלו הציב בפנינו אתגר ביטחוני ומדיני מכריע, אך גם תסבוכת פסיכולוגית וקוגניטיבית הזויה. אי-הבהירות שולטת, והבלבול במרכז קבלת ההחלטות. וכעת, אנה אנו באים? פעם נכחתי בהרצאה של מי שנחשב לגדול חוקרי המלחמה הקרה, ההיסטוריון הבריטי ג'ון לואיס גדיס. במהלך ההרצאה נשאל מי לדעתו היה הנשיא האמריקני המוצלח ביותר בתקופה זו. הוא נקט בשמותיהם של הארי טרומן ורונלד רייגן והסביר שהייתה להם היכולת "לראות את הפשטות שמעבר למורכבות", ומכאן כוחם בקריאת המציאות ובניית אסטרטגיה מנצחת. נוכח כל ההתפתחויות ב-20 השנה האחרונות, הגיע הזמן שנגבש לעצמנו את המסקנה העגומה והכאובה, אך הפשוטה והמפשטת, ש"לא יהיה שלום עם הפלשתינים גם בעוד 100 שנים". ואז, בהעדר פרטנר, נפעל חד-צדדית להיפרדות מהפלשתינים תוך שמירה קנאית על הסדרי ביטחון לישראל (כולל סיפוח בקעת הירדן, אחיזה בשטחים שולטים מהרי השומרון על שפלת החוף של ישראל, סיפוח שטחים נוספים שישמשו בעתיד בסיס לחילופי שטחים ואוכלוסיות ופיקוח ישראלי-פלשתיני-אמריקני על סחורות ואנשים הנכנסים לשטחים שבשליטת הפלשתינים). אך לפני כן עלינו לחלץ את עצמנו מהריטוש ההכרתי ומערפל המורכבויות העוטף אותנו. הבהירות תשחרר אותנו לחופשי. וברגע שנבין שהכל תלוי רק בנו, מכאן יהיה אפשר רק לעלות. ואז, נוכח קיר הברזל הציוני והנחישות הישראלית, נראה פתאום שהשלום האמיתי - זה המבוסס על הכרת מדינות-ערב בזכותנו לחיות כאן בשלום - יכול להגיע גם תוך 100 ימים.
