צלקת בטיפול

• צלקת היפרטרופית: מדובר בצלקת גסה, בולטת, ובעלת גוון אדום. מדובר בצמיחת יתר של רקמת החיבור, הגורמת לעודף של רקמה צלקתית. לחלק קטן מהאוכלוסייה נטייה להצטלקות גסה ולעיתים ניתן לאתר סיפור דומה בעבר למטופל או למשפחתו. אזורי גוף מסוימים הינם בעלי סיכון גבוה לרבות עצם החזה, חגורת הכתפיים, הגב והאזור שמאחורי האוזן. האוכלוסייה הצעירה בעיקר נמצאת בסיכון גבוה יותר לפיתוח צלקות מסוג זה. לעיתים, ניתן לאתר רקע של העדר תנאי ריפוי נאותים של החתך. לדוגמה - מתח מוגזם באזור הסגירה, אספקת דם בעייתית (החיונית לריפוי החתך) הנובעת ממחלת רקע כמו סוכרת ובעיות כלי דם שונות, או עישון המכווץ את כלי הדם. חשוב לציין, כי העיבוי והגוון האדום בצלקת ההיפרתרופית, יחמירו בחצי השנה עד השנה הראשונה להיווצרותה. בהמשך יופיע שיפור בגוון הצלקת, בעיבוי ובנוקשות שלה;

• צלקת קלואידלית: צלקת גסה החורגת מגבולות הפצע. נובעת מצמיחת יתר של רקמת החיבור עקב נטייה גנטית. צלקת קלואידית יכולה להיווצר בכל אזור בגוף אך אזורים בסיכון גבוה להיווצרות הצלקת הם תנוכי האוזניים, קדמת החזה, הכתפיים והגב;

• צלקת פיגמנטרית: צלקת בעלת גוון כהה ביחס לעור שסביבה. מתפתחת לרוב בכהי עור. בדרך-כלל מדובר בתגובה דלקתית מוגברת שקשורה לריפוי לא תקין, כגון זיהום או מחשיפה לא מבוקרת לשמש בשלבי ריפוי מוקדמים של הפצע;

• צלקת מתכווצת: לכל צלקת נטייה להתקצר. צלקות גסות, אשר התקצרו באופן משמעותי עלולות להגביל באופן משמעותי את תנועתיות המפרק. קיימות גם צלקות רחבות וצלקות אטרופיות (דקות).

קיימים טיפולים רבים ומגוונים לצלקות פתולוגיות. הטיפול מתחיל במניעה וכולל סגירת חתך ללא מתח, ועם התאמה טובה של השוליים. יש להימנע מחשיפה של הצלקת לשמש בשנה הראשונה. מטרת הטיפולים היא שיפור וטשטוש הצלקת. חשוב לציין, כי תיקון צלקת עשוי להביא לשיפור, אך אין ביכולתו להעלים את הצלקת לגמרי. לאחר תיקון מוצלח, הצלקת הנותרת עדינה מאוד ומתמזגת היטב עם הרקמות הסמוכות, כך שבקושי ניתן להבחין בה. במקרים מסוימים השיפור לא יהיה משמעותי. קיימים טיפולים שמרניים, הכוללים חבישות שונות והזרקות מקומיות וכאלו ניתוחיים. את הקבוצה הראשונה יכול להציע כל רופא לעומת הקבוצה השנייה אשר בדרך-כלל תבוצע על-ידי כירורג פלסטי מומחה.

• הזרקת סטרואידים: מדובר בהזרקה מקומית של סטרואיד מדולל אשר אינו נספג באופן סיסטמי. הסטרואיד מדכא את התגובה הדלקתית המוגברת, הגורמת לצלקת מעובה. ניתן להשתמש בו לאחר סגירת החתך הניתוחי (כשבועיים לערך) ובכל שלב, כל עוד הצלקת פעילה, היינו בעלת גוון אדום כהה, מעובה ומורמת - בדרך-כלל עד שנה, שנתיים. הסטרואיד מדקק את הצלקת, מרכך אותה ומבהיר אותה. ההזרקה מתבצעת אחת למספר שבועות ומסייעת במרבית המקרים. היא יעילה במיוחד לצלקות היפרתררופיות ולעיתים גם לצלקות קלואידיות. לטיפות תופעות לוואי מינימליות הכוללות דיקוק העור, יצירת כלי דם קטנים על-פי העור ושינויי פיגמנט;

• חבישת לחץ: לחץ מכני המפחית את התעבות הצלקת. בדומה לסטרואידים, ניתן להשתמש בכל שלב בו הצלקת פעילה, היינו זמן קצר לאחר סגירת החתך ובשנה, שנתיים הראשונות. הטיפול כולל עגילי לחץ וחבישות לחץ מגוונות לכל חלקי הגוף;

• סיליקון: מיוצר כיריעות לחבישה, או כתכשיר למריחה מקומית. לסיליקון סגולות המפחיתות את בלט ועובי הצלקת. יעיל לשימוש בכל שלב הפעיל של הצלקת;

• טיפול ניתוחי: הטיפול הניתוחי מהווה אופציה מאוחרת באופן יחסי, שכן מרבית הצלקות משתפרות לאורך זמן ומגיבות לטיפולים השמרניים. גם במקרים של הגבלת טווחי תנועה, ניתן לשפר את המצב באמצעות טיפולים שמרניים כדוגמת פיזיותרפיה, או ריפוי בעיסוק. התערבות מוקדמת מתבצעת כאשר יש חשש לאובדן טווחי תנועה במפרק, או מגבלה תפקודית או אסתטית שאינה צפויה להשתפר. במקרה של צלקת רחבה, ניתן לכרות אותה ולסגור מחדש. כאשר ישנה הגבלה בטווחי תנועה, ניתן להאריך את הצלקת, או לשנות את כיוונה באמצעות עקרונות גאומטריים שונים. לעיתים אף יש לגייס עור מאזור אחר בגוף (השתלת עור);

• טיפולים משולבים: לעיתים משלבים בין הטיפולים השונים על-מנת לקבל תוצאה מיטבית. לדוגמה, כריתת צלקת קלואידית והזרקת סטרואידים בסמוך לניתוח על-מנת למנוע הישנות;

• לייזר: מיועד לצלקות בעלות גוון אדום כהה ואמור להבהיר אותן;

• טיפולים נוספים: מיועדים לשלב המאוחר של צלקות קלואידיות וכוללים קרינה, הזרקה מקומית של חומרים כימיים והקפאה עם חנקן נוזלי;

• טיפולים משלימים: עיסוי הצלקת לצורך ריכוך. שימון לצורך הפחתת גרד. טיפולים פזיותרפיים להארכת הצלקות וטווח התנועה.

לסיכום, הטיפול בצלקות הינו משולב. הטיפול מתחיל במניעה וכלל סגירת חתך ניתוחי, או חבלתי במספר שכבות של תפרים וללא מתח. במקרה של צלקת גסה המתפתחת בשבועות שלאחר הניתוח, ניתן לעקוב ולהמתין עד לרגרסיה ספונטנית שלה, אם אין בעיה אסתטית, או תפקודית בולטת. במידה שיש כזאת, ניתן לטפל באמצעות חבישות לחץ, יריעות סיליקון, או סיליקון לשימוש מקומי. כאשר לא נצפה שיפור ניתן להזריק סטרואידים מקומית לצורך עידון הצלקת. הטיפול הניתוחי שמור למצבים חמורים ובדרך-כלל נדחה אותו בשנה הראשונה, בשל הצפי לשיפור ספונטני. הטיפול בצלקות קלואידיות כולל את כל הטיפולים שפורטו. לעיתים ניתן להוסיף טיפול קרינתי.