תיאטרון באר שבע שלא פוסק מלחדש לנו יצירות קלאסיות וחדשניות כאחד, באיכות כה משובחת, מרנין כאן את הלב בהפקה חדשה של "איזה יופי", שבזמנו עלתה בתיאטרון
הספריה עם אותו בימאי.
ניר ארז צלח כאן לרענן את הדרמה המעודנת והרגישה המתרחשת בלב שני הנערים החשים דחויים ומקופחים, והמוצאים את מימוש זהותם, ובכך הופכים לשלמים יותר - הוא הפך את הדרמה למחזה עשיר יותר, שלא פחות משני הגיבורים - הדמויות הנוספות בו הופכות למשמעותיות, כשחלקם בהצגה טובל בהומור, בסערת רגשות ובקצב שאינו מותיר לך לעפעף.
תום אבני כג'יימי, בנה של מנהלת בר עסיסית וחטובה (אדווה עדני), משתדל להיות הילד הטוב של אמא. מכיוון שבני הנעורים סובלים מאוד מהנדנודים של הוריהם, נוצרים בו ניגודי רגשות כלפיה. את החבר שלה, אמן צעיר ממנה וזרוק, טוני (
גיא לואל) הוא לא אוהב במיוחד ורואה בו מיטרד נוסף. הנער הגר בשכנות (
תום חגי) הוא הספורטאי המצטיין, אך החוטף מהלומות מאביו האלים.
הנערה השכנה סנדרה (
מירב שירום) מנסה להפעיל את כל קסמיה הנשיים, (תוך עינטוז ותנועות המתבססות על נסיונה כחברת להקת "שקטק"), כדי ללכוד את תשומת לבו של טוני, אך לשווא. היא חברתם הטובה של השניים, ויש לה אובססיה: היא חולמת להיות זמרת כמו גיבורת חלומותיה, מאימא קס אליוט, סולנית להקת האבות והאימהות, שכבר מתה מזה שנים.
לעומת הסצינות הרגישות ששני הבנים מפגינים בהן רוב כנות ושכנוע, במשחקם הטבעי והקולח, הרי שאר הדמויות, כמו טוני/גיא לואל מלא הקסם והנון שלנטיות, אדווה עדני בריאליזם של ראיית הדברים שלה, וכוחה להשתלב במה שמתחולל, וכמו מירב שירום שכבר מככבת לצד עמוס תמם בסידרת הטלוויזיה "אחד אפז אפס", הרי הסצינות שלהם הם העסיסיות והמהנות ביותר בהצגה. במיוחד הסצינה האחרונה של שירום כשיכורה, הבטוחה שהיא כבר כוכבת, סצינה מלהיבה זו גורפת מחיאות כפיים בתוך כדי ההצגה. כה מוכשרת וכה נהדרת.
כאמו של תום אבני במהזה, אדווה עדני עושה דמות מאוד משמעותית בחייו, כאם החרדה לבנה, כאשה עם צרכים ויצרים, וכאחת דומיננטית גם בחיי בנה וגם בחיי אהובה, ומאירה את הבמה בכל רגע נתון בו היא עליה. גיא לואל זורם עם הגחמות של כולם, כמו דמות עוזר השר שעשה בסידרה "פולישוק", אך ללא המיגבלות המיניסטריאליות. כאן הוא חופשי, נותן לקסם שלו להכתיב את הרגע, ובזכות משחקו, השיער הארוך, השפם והזקנקן, הלבוש ההיפי והרוח המתאימה - הוא יוצר דמות צבעונית מרתקת ממש.
תום אבני, בעל הוותק בסדרות לילדים ולנוער, הוא האידיאלי לדמות הנער. הוא משתף את הצופים בספיקות שבלבו, מדגים מדוע וכיצד נטה ליבו להתאהב בשכן החמוד, וכיצד בהמשך כשהדבר נודע לסנדרה, לאמו ולאהובה - הוא משתחרר מהצורך לחיות בבדידות ובהסתרה. ולקהל הוא גורם להבין ולקבל את השונה והאחר. תום חגי - ממש מרגש בתפקידו כבן לאב המתעלל בו, עד שהוא עוזב את הבית ועובר לישון אצל השכנים. ומכאן נובט זרע ההתאהבות.יש בו משהו שלוכד את הצופים ומחבר אותם לצידו.
הקהל זורם עם המתרחש וקשוב לו - הודות לבימוי המצוין של ניר ארז, ולתרגום המחודש והעדכני של עידו ריקלין. חבל רק שרבות מהרפליקות החכמות של ריקלין והעסיסיות שבהן, חומקות מאזנו של הקהל בגלל מהירות הדיבור של השחקנים - אולי מרוב התלהבות והתמזגות עם הדמויות שהם ממלאים. הטקסטים שמתרגם עידו ריקלין בדרך כלל מלאים יופי וחכמה. הוא גם לא בוחל לשלב בהם במידה, ביטויים שרובד חברתי נחות זה מורגל בהם. שכונת העוני בלונדון מקבלת חיים בדרמה צנועה ואינטימית זו. שצבעיה מאירים את המתרחש שם, כאן, ובכל מקום בו קיימת מצוקה, אומללות עם דגש על בעיות גיל ההתבגרות.
את עיצוב הבמה המושקע והמוקפד יצרה נטע הקר, את התלבושות הרבגוניות - דליה פן הלר, את התאורה הטובה קרן גרנק, ואת המוזיקה היפה עיצב שחר ימפולסקי.
הצגה מהנה, מרתקת אך עם משקל סגולי גבוה, בביצוע מבריק של כל חמשת כוכבי ההצגה. והם אכן כולם כוכבים. מומלץ בכל פה.