במהלך החיפושים אחרי שלושת הנערים החטופים, הוצאו צווי איסור פרסום והציבור (כלומר, אני) לא ידע את הפרטים. כעת, כשהמבצע הסתיים, מתגלים עוד עוד דברים והתמונה מזעזעת. תחת המסתור של צווי הפרסום, רימו אותנו, האזרחים, ואולי גם את המשפחות השכולות.
אתחיל בהצגה בטלוויזיה. שלושה גברים מופיעים בזה אחר זה ומשבחים את הכוחות שעשו הכל: ראש הממשלה בבאס עמוק, בהבעה רצינית ואפילו הבעת אבל, ואחריו שר הביטחון ומשלים הרמטכ"ל. מדברים אבל -
אבל הם לא עונים לשאלות. קוראים לזה "מסיבת עתונאים" אבל מסיבת עתונאים, שאני מכיר משנותיי הרבות מאוד בתקשורת, מסתיימת תמיד בשאלות של עתונאים. במשך עשרים שנה ומעלה הייתי כתב ואינני זוכר אף מסיבת עתונאים אחת, שהסתיימה ללא שאלות!.
אם ראש הממשלה לא השיב על שאלות, הייתה לו סיבה. לא סיבה טובה, אבל סיבה: להסתיר. המבצע ארך כשבועיים ובתקופה קצרה היו כל כך הרבה רשלנויות. חלקן זכו לסיקור מקיף בתקשורת, וחלקן רק לאיזכור.
השב"כ לא הביא את "ידיעת הזהב". נכון, אין 100% הצלחות. אבל כאשר משבחים את בחורינו המצויינים, צריך לזכור גם את האירוע הקשה הזה.
אחר כך, המוקד המשטרתי שעולה על המוקד. מופתעים? לא קראתם את דוח
מבקר המדינה על המוקד הלא מתפקד. דוח שהוגש לצמרת המשטרה לפני חודשים אחדים בלבד. אחרי כן היה מסע יחסי ציבור שהמשטרה פועלת וכו' וכו'. הכל יחסי ציבור. התוצאה האמיתית - מזעזעת.
בחמש בבוקר, טילפן האב, אופיר שער, למוקדים השונים (צה"ל, יש"ע ועוד). 54 שיחות טלפון, שלא עוררו את המוקדנים! . כאשר התעוררו לפנות בוקר, סוף-סוף במשטרה לדווח לצה"ל, לא טרחו להתקשר לחברות הסלולר לאכן את מסלול הרצח! לאחר מכן התגלה, שאחד הטלפונים היה פתוח גם כאשר קברו את הנרצחים. נדרשו שבועיים של חיפושים, שאפשר היה לפתור בתוך יום.
כוחות צה"ל, שעשו כל כך הרבה ופעלו במוטיבציה, לא הסכימו לשתף אזרחים בחיפושים. רק אחרי כשבועיים, נתנו למדריכים מבתי ספר שדה להשתתף במבצע ואלה מצאו את הקבר בתוך יומיים. בינתיים, התחרו היחידות במסע יחסי ציבור טלוויזיוני, כשהן מציגות בפני המצלמות את מבצע החיפוש העקר. וכאשר נתגלו הגופות, החלה קטטה בין היחידות מי יזכה בתהילה של מציאת הגופות. ראינו את זה בטלוויזיה הבלתי משתתקת.
אדוני ראש הממשלה, אלה שאלות שהייתי שואל אילו נתת אפשרות לשאול. אדוני המפכ"ל, צווי איסור פרסום אינם דרך להסתתר מאחריות.
