הפער בין הרטוריקה למעשים

למרות כל הספקולציות לגבי הפסקת אש קרובה, עדיין טילים נורים על יישובי הדרום, צה"ל עדיין תוקף, וראש הממשלה ושרים ממשיכים לעשות כל מאמץ כדי לשכנע את הציבור הישראלי שהם פועלים בצורה הטובה ביותר למיגור הטרור, מיטוט חמאס, גביית מחיר כבד, ומיני סיסמאות שאינן מנחמות את תושבי הדרום ולא את כלל אזרחי ישראל. זו מומחיות ראש הממשלה, לדבר ולדבר. שאלו את ליברמן שאמר זאת לנתניהו ישירות. שריו המוצלחים, דוגמת זה שהזכרנו קודם או ה"רמבו" הישראלי הגר ברעננה ומטיף לאחרים ליישב שטחים וחברת מפלגתו המדקלמת מדבריו כאליו היה זה "המניפסט של בנט", וגם היא גרה בבלי בת"א מוכת השמאלנים המשוקצים. הנהגת המדינה חייבת לומר את האמת לאזרחים: אין שום אפשרות שסבבים נוספים לא יחזרו על עצמם. הפסקת אש כשמה היא: הפסקה עד הפעם הבאה, בתקווה שיארך זמן רב עד שהיא תבוא. ובדיוק בנקודה זו אחריות ההנהגה של המדינה וההנהגה המקומית להביט בעיני האזרחים ולא להתלהם, לא לטעת תקוות שווא, לא להבטיח גדולות ונצורות. רטוריקה מתלהמת עלולה להזיק הרבה יותר מאשר האמת הצרופה.

האמירות המיליטנטיות של נתניהו

ניתן לשאר, בנקל, מה היה קורה לו ראש הממשלה הנוכחי היה ראש האופוזיציה. סביר להניח שאש וגופרית היו יוצאות מפיו, על מיטוט החמאס, על מכה ניצחת שממנה לא חמאס לא יתאושש לעולם, על גירוש כל המחבלים, וכד'. אין צורך לעבוד קשה כדי להגיע אל הנאומים, ההתבטאויות והאמירות המיליטנטיות של נתניהו. לא תהיה זו הערכה גסה ובלתי מציאותית לשער שנתניהו האופוזיציונר היה תוקף בחריפות את התנהלות הממשלה לו היא הייתה מגיעה לרגיעה כפי שממשלתו הוא תעשה זאת, ככל הנראה. זהו ההבדל בין דיבורים ריקים מתוכן שאינם מחייבים, לבין אחריות עליונה הרובצת על כתפי ראש ממשלה. גם כשאתה באופוזיציה האחריות הלאומית מחייבת. ישראל חייבת ליצור הרתעה רבתי שתמנע ירי על יישוביה. ההרתעה תושג רק כשיתברר לחמאס בעזה שמהלך מלחמתי איננו כדאי לו. לישראל היה חלון הזדמנויות לשקם את הרתעתה. חבל שהזדמנות זו פוספסה. החשש שמא מהלך יותר אגרסיבי של ישראל עלול לפגוע בת"א או גוש-דן, לכן כדאי להגיע להפסקת אש, טומן בחובו סכנה גדולה. המסר הסמוי המשתמע מכך שממשלת ישראל חוששת ונרתעת משום הסכנה שעוד אזרחים יחיו תחת מטר טילים. זהו מסר מסוכן מאוד.

כיבוש עזה אינו מטרה ריאלית

שמעתי בקשב רב את דברי איציק מרדכי, אלוף שלושת הפיקודים ושר ביטחון, אשר התראיין באחד מערוצי הטלוויזיה. דבריו היו נכוחים, נכונים, וריאליים. ממשלת ישראל הייתה חייבת להגדיר מטרות ברורות לחלוטין, ישימות ומציאותיות שתובלנה ליצירת הרתעה לפרק זמן רב. כיבוש עזה אינו מטרה ריאלית וגם לא חכמה. צה"ל מסוגל לעשות זאת אלא שיש מחיר למהלך מסוג זה. אין צורך לשלם מחיר מופרז כאשר החלופות הרבה יותר כדאיות והאפקט שלהן יכול להיות מצוין. חמאס היה צריך להבין שכל ירי על ישראל, כולל של ארגונים "סוררים" שאינם חמאס, יוביל לאסון ברצועה. כל טיל על ישראל היה צריך לזכות במענה ראוי דוגמת הרס התשתיות האזרחיות( לא האזרחים!), החל ממוסדות שלטון, דרך תשתיות תחבורה, שווקים, מקומות עבודה, וכד'. תושבי הרצועה היו צריכים להתעורר בבוקר שלאחר הירי הראשון כאשר לעיניהם עיי חורבות סביבם. מאות אלפים היו יוצאים לרחובות כדי לדרוש דין וחשבון ממנהיגי חמאס על הנזקים העצומים שהוא הביא עליהם. מגורי מנהיגי חמאס היו צריכים להפוך לאתרי ביקור של תושבי עזה המביטים על מה שהיה ואיננו עוד. ראשי השלטון היו צריכים לזחול במחילות ומערכות ביוב ולא לדעת מנוח. גם הנמל בעזה היה צריך להיות אתר הנצחה ועליה לרגל בו מבכים את חיסולו. מנהיגים ערבים ושליחים אירופיים או אמריקנים היו צריכים להזדרז לרצועה ולישראל כדי להפסיק את ההרס שישראל גורמת. רק כך, לדאבון הלב, הייתה מושגת הרתעה לתקופה ארוכה. כפי שנסראללה בלבנון הצהיר על הטעות שעשה בשנת 2006 בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ושלו ידע מה תהיינה התוצאות, היה חושב אם בכלל כדאי לו להתגרות בישראל, כל היה צריך לקרות גם בעזה. ההרתעה הישראלית בלבנון עובדת היטב, ומזה שמונה שנים הגזרה שקטה. את זאת ניתן להשיג גם בדרום. הבעיה שאין בישראל מנהיגות שתוביל מהלך חכם וריאלי. מה שמציעים בנט וחבריו זו פנטזיה שתפיל רק קורבנות. בפני מצלמות הטלוויזיה ניתן לומר כל דבר, לשכנע את מי שרוצה להשתכנע. הבעיה היא שיש פער עצום בין הרטוריקה הטלוויזיונית לבין המעשים. מוטב לראש הממשלה להצטיין גם במעשים ולא רק בדיבורים.