זה לא פשוט ולא פופולרי בימים טרופים אלה להתבטא באופן שאיננו מחמיא למערכת כיפת ברזל, כשלמעשה היא חוסכת פגיעות בנפש וברכוש בהצלחה מרובה. אבל אסור להסתחרר ולנוח על "זרי הדפנה". מה משמעות ההצלחה הנוכחית? כי מהו הצעד הבא?
מזכיר הממשלה לשעבר, מר צביקה האוזר, בראיון טלוויזיוני העיד שרובו המוחלט של הממסד האסטרטגי ביטחוני של ישראל, המהווה את סביבת התמיכה של ראש הממשלה והדרג המדיני, מתאפיין במומחיות שמודגשת בה אלמנטים של "מלחמות האתמול" ולא של המחר. אם כך הדבר, הרי שנותר להסכים שזה אסון.
לדעתו, בהשגותיהם, המומחים הביטחוניים אינם לוקחים בשיקול הדעת את השינויים המהירים המתחוללים לנגד עיננו "במזרח תיכון חדש", כך אומר מר האוזר. האוזר לא מתעכב להשיב מדוע זה קורה? תופעה זו מזכירה גם פקידי אוצר בכירים שקורצת להם המשרה הבאה בשוק הפרטי, בתום השרות הממלכתי, בשרות הבנקאי הפרטי למשל.
ואזי מהחלטותיהם, עדין בתוקף תפקידם הממלכתי, נגועות לעיתים בשיקולים מוזרים ואולי גם זרים, עם פזילה למקום העבודה החדש.
לדברי מר האוזר, אין בממסד הביטחון הלאומי הישראלי "קבוצה אדומה" החושבת אחרת. בביטוי חריף אומר מר האוזר: "שמעת אחד, שמעת את כולם": אמ"ן, אג"ת, מוסד, שב"כ, מל"ל ואפילו ביקורת המדינה, לכולם מחשבה אחת דומה ונטולת ספקנות. מר האוזר לא התייחס לעובדה המעניינת של מה קורה למי שחושב אחרת, ל"קבוצה אדומה" כל שהיא? אז לפקידי האוצר אולי קורץ הג'וב הבא בשוק הפרטי. ומה קורץ לבכירי הביטחון? ג'וב בתעשיות הביטחון? עסקי יצוא נשק? מי יודע?
מדברי האוזר ניתן להבין שהמומחים החושבים היום במושגים של המלחמה שכבר התקיימה, הם כמו אלה בני הנוער החושבים שבחינת המתמטיקה לבגרות שלפני שנתיים, תהא זהה לזו שתתקיים השנה..
אין ספק ביקורת חריפה של מר האוזר. ברם גם השימוש בכיפת ברזל, הוא הצלחה טקטית יוצאת דופן, אבל טאקטית בלבד עד כדי "שלוחמי מלחמות העבר" כמומחים, מפרשים זאת גם כהצלחה אסטרטגית וזו טעות קשה וחמורה. כי מה יכול להיות השלב הבא ולא זה שהיה? רק נתאר לנו לו החמאס מחמש את טיליו בחומר כימי, וטיל עם חומר כימי, שנשלח לת"א מיורט מעל ראשל"צ, והחומר הכימי מתפזר לו במקום בת"א, בראשון לציון. האם יש אז תועלת בכיפת ברזל? האם עובדה זו הייתה ידועה כבר, טרם היציאה לדרך של כיפת ברזל?
ראוי להזכיר כשצה"ל וגורמי ביטחון אחרים שוקדים למנוע פיגוע שמוצאו, תכנונו, ברצועת עזה ומטרתו למשל להתבצע בת"א, צה"ל בראש ובראשונה מנסה לעצור את המפגע, הטרוריסט הארור, כבר בגבול הרצועה ולא בראשון לציון, בדרכו לת"א, כדוגמא. משולב בזה כמובן, גם חיסול ממוקד. כך רצוי לנהוג באסטרטגית הלוחמה בטילים. כלומר, לעצור אותם כבר ביציאה מהרצועה.
ואז, אסטרטגית, למשל, לא משנה מספר הטילים שיאגרו להם הטרוריסטים בתוך רצועת עזה, כי ממלא הם יעצרו ייורטו כבר ביציאה מהרצועה. תפיסה כזו גם מצמצמת את שיקול הדעת האסטרטגי כשהיא מרחיקה את הצורך בכניסה קרקעית לעזה. למרבה הפלא מערכת טילים להגנה שכזו קיימת. הטכנולוגיה קיימת והשימוש בה זול יותר. מאוד מוזר שאיננה בשימוש צה"ל. מדוע?
הנשיא אייזנהאואר, מוביל צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שהפך להיות נשיא ארה"ב, בתום 8 שנות כהונה, בנאום הפרידה שלו מהאומה האמריקנית, אמר בין היתר את הדברים הבאים: "זה יהיה אסון אסטרטגי גדול לאומה האמריקנית אם תעשיות הביטחון האמריקניות, הן שתקבענה איזה נשק צריכים צבאות ארה"ב.
ההפוך הוא הנכון לעשות". האם תקלה אסטרטגית כזו קרה או קורת לנו עכשיו? כיצד להתגבר על הבעיה אותה מציג מזכיר הממשלה לשעבר, מר האוזר האומר "שמעת אחד, שמעת את כולם"? מאוד מטריד.
