תחזקנה ידיו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, החולש בשעה זו, כסלע איתן, על מבצע הפגיעה בתשתית החמאס. אף שמעולם לא נמניתי עם חסידי מהלכיו - הוא הפעם ראוי לאמון וגיבוי מלאים גם מצד מתנגדים שכמוני. ראוי לציון שבמבצע "צוק איתן" הוא מקפיד להוליך קן מתון ושקול, ולא של "עליהום" של שש-אלי-קרב. שהרי מי באמת כמוהו יודע את ההשלכות הקשות שעלול לגרור אחריו מבצע שכזה בלא אמצעי-בלימה נדרשים.
אז נכון שחמאס "עבר את הגבול" ונכון שראוי לרוצץ את ראשו, אבל המחיר הנדרש למילוי המשימה עלול לעלות ביוקר מדי. והרי נתניהו יודע היטב שכניסה קרקעית לעזה תהיה כרוכה, קרוב לוודאי, במרחץ-דמים, נוסח קרב-סטלינגרד בזמנו, ויחד עם זה גם תתבע ישיבה ממושכת בה של צה"ל ולקיחת אחריות על תושביה וכלכלתם. את כאב הראש הזה הוא מנסה למנוע, יחד עם שר הביטחון, בוגי יעלון, והרמטכ"ל
בני גנץ, שבצדק תומכים בעמדתו הנבונה.
כמו דרקון
אל מול שיקול הדעת הזה ניצב ימין קיצוני, הלום-ראש, המוכן ללכת עם הראש בקיר, באש ובמים, רק כדי "לעשות סוף", אחת ולתמיד, לארגון הטרור. אלא שסוף שכזה אינו אפשרי, וחמאס של היום, אם יושמד, יוליד בסופו של דבר ראש חדש כמו דרקון. אחרי ככלות הכל, החמאס, בדומה לג'יהאד המוסלמי ולאל-קאעידה, הם ארגוני-טרור ללא כתובת ברורה, כשהיום הם פה ומחר הם שם, ממש כמו סרטן פולשני עם גרורות.
במצב שכזה ניצב, לא בכדי, קולן השקול של המפלגות הישראליות, ממרכז ומשמאל, מאחורי עמדתו הברורה של בנימין נתניהו - החל במפלגת העבודה, דרך "יש עתיד", ועד ל"מרץ". מסתבר שבימים הרי-גורל שכאלה מצליחה התבונה לגבור על הרגש, ועל אף חילוקי-הדעות של יומיום - היא זו שמכרעת בסופו של עניין. .
