ליצני אירופה נהגו בראשית המאה הקודמת לתאר את מצבה של הקיסרות ההבסבורגית הגוססת כך: "המצב נואש אבל לא רציני". בלי שום ניסיון להשוות, מצבו של החמאס היום לא רק נואש - הוא גם רציני. אפילו מאוד. ההוכחה הטובה ביותר לכך אינה רק דיווחי דובר צה"ל על תקיפות חיל האוויר בעזה, אלא ריבוי ההצעות שהחלו לצוץ אצלנו לפתע, במטרה להציל את ארגון הטרור, במיוחד על-רקע הצלחת כיפת ברזל שהפכה את הנשק תלול המסלול לחלק בסטטיסטיקה לא מרשימה.
זה שמצבו של החמאס קשה היה ידוע עוד לפני תחילתו של מבצע "צוק איתן". הארגון הטרוריסטי שהשתלט על רצועת עזה איבד את פטרוניו הכספיים; הוא הפך לאויבה של מצרים (הרואה בו שלוחה מסוכנת וכפויית טובה של "האחים המוסלמים"), ונכשל בניסונו לתעתע בעולם ולהסתתר מאחורי מסיכת "ממשלת המומחים הפלשתינית".
בצר לו, נותר לחמאס רק הפתרון המסורתי: ירי רקיטות חסר אבחנה על ישראל. בתקווה שמאחורי דגל השינאה לישראל, תתכנס הקואליציה השיגרתית של אויביה הטבעיים, אלופי הצביעות הבינלאומית ואותם "קיביצרים" משועממים, שנכשלו בניסיונם לפתור אפילו אחת מבעיות המזרח התיכון הרותח מאלימות, אבל תמיד יתנדבו להשיא לישראל עצות. אפילו בחינם.
החידוש הגדול הפעם הוא, שלקואליציה הלא-קדושה הזו הצטרף הפעם גם מחנה השמאל הישראלי. המחנה הזה החש זה תקופה ארוכה כי הפך ללא-רלוונטי בציבור הישראלי, נזעק עתה להציל את החמאס מכלייה מדינית אם לא מהתמוטטות צבאית.
ככל שהחמיר המצב, העמיק השפל המוסרי של המציעים למיניהם. זה כבר לא רק קיבעון מחשבתי אובססיווי שהוא חשוך מרפא. הפעם - כאשר הדברים מושמעים על-רקע העימות הנוכחי - מדובר על קבוצה הזקוקה למומחה למחלות נפש.
זה התחיל בטפטוף הרגיל באולפני החדשות של הטלוויזיה. כמה אפשר לסבול את הדיווחים מהשטח על הצלחת כיפת ברזל וש"אין נפגעים"? היה מכמיר לב לראות את
דנה ויס מערוץ 2, מנסה לחלץ בשבוע שעבר איזה דגל לבן קטן מראש עיריית ת"א. בשיטפון המלל שבקע מכל המישדרים, ראוי היה
רון חולדאי לצל"ש מיוחד. הוא נשמע משועמם משאלותיה של דנה ויס. סירב לשתף פעולה. "אין פאניקה בת"א - אמר בקיצור - העיר חוזרת לשגרה".
כצפוי, צוות הפאנליסטים של הערוץ עסק שוב ושוב בניתוח התחזיות האפוקליפטיות נגד כניסה קרקעית. כרגיל, נותר
רוני דניאל בבדידות מזהרת.
אמנון אברמוביץ' לעומתו, סיפק את הירייה הראשונה בתחום העתידנות. הוא זרק לחלל האולפן את הצורך להיכנס למו"מ, וגם רמז כי ספק אם מעצרם של המחבלים אנשי חמאס שהם משוחררי עסקת שליט, יעמוד במבחן המשפטי. במלים אחרות, כדאי כבר לדון בתנאי הראשון של חמאס...
מאוחר בלילה התראיינה באולפן חדשות ערוץ 10, פרופ'
גליה גולן, שהוצגה כמומחית ל"פתרון משברים בינלאומיים". המנחה גיא זוהר "שכח" כמובן להזכיר לצופים כי מדובר במי שהייתה בשנות ה-80 אחת מראשי "
שלום עכשיו".
פרופ' גולן נאלצה להודות כי "הפעם שלא כפעמים הקודמות, לא ישראל היא שפתחה בעימות", וסיכמה כאשר שלפה את נוסחת הפלא: "שקט יהיה רק כאשר נחתום על הסכם שלום". כאן התבקשה שאלת הגיון: הסכם עם שלום עם מי? אבל זו כמובן ציפייה לא ריאלית כאשר מדובר בערוץ 10 ובמנחה גיא זוהר.
במוצ"ש זכו מאזיני רשת ב' לאתנחתה קומית. המנחה ליאת רגב ריאיינה את האלוף (מיל') עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן. היא שאלה אותו אם ישנה אפשרות להגיע להסדר רגיעה עם החמאס, כאשר "אבו-מאזן יערוב לו?" אני מניח שהמראיינת התכוונה לאותו אבו-מאזן שרק לפני ימים אחדים הישווה בין רצח הנער הפלשתיני מוחמד אבו ח'דיר לבין אושוויץ (סוג של דיווח שהתקשורת הישראלית ברובה נוהגת לגנוז). אלא אם כן נתגלה בשטחים כפיל שלו. מי אמר שברשות השידור אין חוש הומור?
אבל עם תחילת השבוע, אולי נוכח התעצמות תיסכולי החמאס, היינו עדים לעוד שני גלגלי הצלה הזויים שנזרקו מתוככי הישות הציונית לעבר הקליינטים המוכים של השמאל. א.ב. יהושע פירסם ב
ידיעות אחרונות קריאה נואשת להכיר בחמאס כ"מדינת אויב", ולנטוש את השימוש הפסול (לדעתו) "ארגון טרור"!
חבל להכביר מילים לניתוח המגוחך של א.ב. יהושע, ששאל במה שונה החמאס ממדינות כמו מצרים, סוריה וירדן, שנלחמו בישראל, ועם שתיים מהן חתמנו הסכם שלום. לדידו של אחד מהוגי הדיעות המרכזיים של מחנה השלום, אין שום הבדל בין מ ד י נ ה לבין תנועה איסלמיסטית קיצונית בעלת גוון אנטישמי, שהפכה לארגון טרור, כזה שבפרק זמן מסוים גם הוצא מחוץ לחוק ע"י הרשות הפלשתינית. ועדיין לא אמרנו מילה על אמנת החמאס.
אבל מה שמדהים בקריאתו של א.ב. יהושע הוא ההסבר שלו מדוע צריכה לדעתו ישראל לשנות את הסטטוס של הארגון. כפסיכולוג מתחיל מסביר א.ב. יהושע, כי החמאס מצוי במצוקה מאחר שהוא מוגדר כ"ארגון טרור" ע"י המערב וארה"ב, ולכן כל האופציות המדיניות סגורות בפניו.
יש הסבר פשוט למצוקה המדינית שבה שרוי החמאס.
ציפי לבני מדקלמת אותו פעמיים ביום. הוא נובע מהחלטת הקוורטט לא לנהל עם החמאס שום דיאלוג כל עוד לא יכיר הארגון בתנאיו שהם: הכרה בישראל, יודיע שהוא חוזר בו מדרך הטרור, יעמוד בהסכמים שנחתמו עם הרשות הפלשתינית. עם תנאים כאלה, אין פלא שא.ב. יהושע מעדיף לא להזכיר אותם.
לעומת זאת מציע א.ב. יהושע לישראל לרחם על הארגון המסכן שנשבע להשמידה מעל פני האדמה, ולפעול לשינוי הסטטוס המדיני הלא-סימפאטי שלו. זאת, כדי שהגנגסטר המזרח-תיכוני יוכל לעטות גלימה של שוחר שלום, לחבוש צילינדר, ולהתקבל בזרועות פתוחות כחבר במועצת האו"ם לזכויות האדם.
הבהרה: זו לא מתיחה של ה-1 באפריל. זה פתרון פרגמטי מבית היוצר של מחנה השלום, שנועד להתוות עבורנו את נתיב הפייסנות לעבר השלום הנצחי.
עוד אנו מתקשים לבלום את התרגשותנו נוכח הפתרון שהציע לנו מי שהגדיר עצמו פעם כ"סופר מגויס", והנה נחתה עלינו הצעה נוספת ממחוזות התעתועים של מוכרי האשליות הוותיקים.
ח"כ
שאול מופז, יו"ר קדימה, הודיע כי הניח על שולחנו של ראש המועצה לביטחון לאומי, הצעה שנועדה לאפשר הסדר ארוך טווח בין ישראל לחמאס. על-פי הצעתו של מופז, יועברו לאוכלוסייה בעזה 50 מיליארד דולר בחמש השנים הקרובות, ובתמורה יסכים החמאס לפירוז הרצועה.
גם במקרה הזה, קשה להשתחרר מהרושם המיידי שמדובר בתרגיל בקורס לכתיבת תסריטי מד"ב, שנה א'. רושם שאינו מתפוגג גם כאשר נזכרים שמי שהגה את הרעיון היה רמטכ"ל ושר ביטחון של הישות הציונית (אם לאמץ את הטרמינולוגיה החמאסית, כצעד ראשון להסכם ההבנות).
המשמעות התודעתית של הצעת מופז פשוטה: על ישראל לשלם דמי חסות לביריון השכונתי כדי שיניח לה לנפשה. הוא ממליץ למדינה החזקה ביותר במזרח התיכון לבחור בדרך הפרוטקשן! ההגדרה המילונאית של "פרוטקשן" היא: "מצב שבו כנופיית פשע מעניקה תמורת תשלום הגנה לעסקים, באמצעות הפעלת אלימות בלתי חוקית. היא עושה זאת בעזרת אלימות או איום בהפעלת אלימות".
את הפתרון המביש והבזוי הזה עוטף מופז בשלל מילים יפות, שאין מאחוריהן מאומה. כמו למשל: 1. מי ישלם? 2. מי יפקח להיכן יזרמו הכספים הרבים? 3. מי ימנע מארגון המטיל את חיתתו על האוכלוסייה העזתית בטרור אכזרי, לשאוב את המיליארדים לקופתו?
ומה שהכי הכי חשוב: מי יפקח שבתמורה לתשלום האתנן העצום - ימלא בכלל חמאס אחר חלקו ויקיים פירוז אמיתי? מופז מדבר על מעורבות של הקהילה הבינלאומית, מה שמעלה את החשש הברור, שמדובר בשיבוט של כוח יוניפיל בלבנון.
זה הכוח שעל-פי החלטה 1701 המפורסמת של מועצת הביטחון אחרי מלחמת לבנון השנייה, נועד לשמור שארגון חיזבאללה לא יתחמש. אבל בפועל מהווה מהדורה משעשעת של "שוטרי קיסטון" הזכורים לטוב מתקופת הסרט האילם. השוטרים המצחיקים שרושמים הכל, אבל לא עושים דבר.
עכשיו מציע מופז שכוח יוניפיל או משהו דומה לו באפקטיוויות שלו, ישמור על גבולנו עם עזה. ומה יקרה אם הג'יהאד האיסלאמי ירה רקיטות. איך נשלם לו אז דמי פרוטקשן, נעביר לו כמה מערכות של כיפת ברזל?
