אין ספק שבמלחמות במצבי חרום, כולנו משתנים. אנו נפתחים לנשמותינו, לתוך ליבנו ומגלים דברים שלא ידענו שיש בנו. וזהו פלא המלחמות בישראל. זהו כוח העם המיוחד הזה.
והמציאות בשדה הקרב, שאני מניחה, הינה בלתי אנושית, בלתי נתפסת, ואז לפעמים מגיעים לאלוקים. או לפחות למכתב אליו, או מכתב ממנו. פתאום יש שאלות אחרות. פתאום שאיפות חדשות. פתאום ספר התהילים נראה הכי רלוונטי. פתאום "שמע ישראל" זה הדבר הכי מתבקש.
פתאום לרקוד ביחד דתיים וחילונים בשיר יהודי-אמוני נראה הדבר הכי טבעי. הכי נכון. אז למה לא? זה בודאי נותן כוח, נותן תעצומות נפש. החיבור הזה ליהדות, לביחד. לאמונה.
זה מופלא. זה נפלא בעינינו.
וסיפורים רבים כל כך נכתבו על כך. גם אם אחר כך חזרו לביתם חילוניים כשהיו, נשאר משהו חם בלב. האחדות והאמונה שלעולם אינך לבד.
איש מצחיק
הסיפורים שעולים ברשת מדהימים. האזנה לתחנות מסוימות. הכל השתנה פה. חרדים מתפללים בדבקות לשלום צה"ל. צה"ל פונה לאלוקים שהוא של כולם. פתאום יש הרבה קווים משותפים. פתאום עם ישראל מתחבק בלי סוף. שכן היהדות הינה ערך בסיסי של עם ישראל.
ומעט מן המעט המנותקים מן הדת הם במקרה אותם בעלי המילה והמיקרופון בתקשורת.
אבל מה תעשה אם אתה איש מצחיק? מה תעשה אם אתה ליאור שליין? ספקן במהותו? אתה נוטש את הבית, את החברים, ומגיע לאולפן וואלה על-מנת
ללגלג קצת על שומרי אמוני ישראל.
אבל אם כי נראה שתוכניתו של שליין כוונה ללגלג על הכנסת הדת לצה"ל והגיחוך שבה, נראה לי שבעוד שליין בא לקלקל נמצא מברך. היהדות מבעד לקטעי הסרטים שהביא נראית יפה ומרגשת. הרבנים אציליים, מכתב המח"ט יפה ומרגש כל כך. דמויות הרבנים מלאי ההוד, קטעי הריקודים של החיילים המחובקים תוך כדי ריקוד במעגלי ענק עוצמתיים ומרגשים מאוד.
וכל זה בולט בקסמו המרגש והמרשים לעומת קבוצת המוסלמים הנראים בסרטון צמאי דם מתלהמים ורצים בקריאות תגר להשמיד, להרוג ולאבד.
אז תודה לליאור שחידד את ההבדלים העצומים.
ואולי זאת הייתה כוונתו הסמוייה?
