אינני יודע אל נכון במה פשענו אך נראה שחטאינו מרובים. שאם לא כן הרי שקשה להסביר מדוע זכינו להנהגה אומללה ורופסת המצליחה בכל פעם מחדש להמיט עלינו את חרפת הכלימה ואת ייסורי הבושה. הלוואי שיכול הייתי לומר שאת ענייני הכבוד אנו יכולים להכיל (מחילה על המילה שהייתה למגונה...) אלא שהמציאות היא שבמזרח התיכון זחילה על הגחון מסכנת את החיים ממש.
מה שהחל בבריחה מלבנון והמשיך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון הופך למיתוס היהודי שכבודו היה למרמס, ריבונותו על ארצו נתונה בספק וחייו גורלו הפקר. ההיגד המכונן "לעולם לא עוד" בו אחזו מנהיגינו בעבר היה למציאות הזויה בה איננו מגנים על אזרחי המדינה מהחשש פן נאבד לגיטימציה של הקהילה הבינלאומית.
כך נתונים מיליוני יהודים לחסדי הערבים העושים בנו ובשגרת חיינו כרצונם. כמה אלפי רוצחים צמאים לדם יהודי המצוידים בפצצות וטילים נחשלים למדי, מצליחים להוריד על הברכיים את ראש מדינת היהודים ויחד עמו בכפיפה אחת תרתי משמע משתופפים ראשי הצבא.
המציאות כה קשה עד כי יהודים מחפשים מפלט איש אצל רעהו, ברשתות החברתיות, במאמרי דעה, בשקיעה בייאוש ולהבדיל בהומור שחור. כל אלה מלמדים על מצוקה המשחרת אחר פתרון, אלא שהטילים והאזעקות מנצחים במרוץ ובינתיים מזור אין.
משלל התגובות הנזעמות, המיצגים הכואבים והמחאות המתגברות צדה את העין בדיחה שנולדה, כך נראה, עם הסכמת הקבינט להפסקת האש ממנה התעלמו הרוצחים כלא הייתה: מסופר שהחמס מאיים שבאם לא תפסקנה הפצצות חיל האויר שהחלו בשעות אחר-הצהריים, לכל המאוחר עד שעות הערב-כי אז "ייכנס החמס רגלית" למבצע קרקעי בתוך ישראל. הפה שוחק מהשנינה והלב בוכה על האסון...
בדיחה ותיקה יותר אם כי מאותה המשפחה מלמדת על גודל הייאוש מחוסר המעש והחידלון שהיו לסימן היכר של הנהגה רופסת ואובדנית. בימי כהונת
אהוד ברק כשר הביטחון ונוכח איומיו הבלתי פוסקים להגיב על תוקפנות אויבינו לעגו לו באמירה ש"אם יעזו לתקוף שוב הרי שהאיומים אותם אנו משמיעים היום יתבררו כאין וכאפס לעומת האיומים אותם נשמיע בעתיד"....
יחסי הכוחות הצבאיים מבחינת כוח אדם, נשק, חימוש, ניסיון והיסטוריה של הצלחות הם באופן גורף וחד-משמעי לטובתנו. בעוד שהיכולות שלנו הגלויות והעמומות הן כבירות, הרי שהביצוע והיכולת להוציא מן הכוח אל הפועל הם כושלים עד כדי מסוכנות. מתברר שכאשר הרוח חולה לא יועילו טילים, צוללות, מטוסים וטכנולוגיה שאין כדוגמתה בעולם.
אין טעות שמנהיגינו פסחו עליה. לאחר העקירה מגוש קטיף הבטיחו שבאם יירה פגז אחד עזה תרעד. טוב, נורו אלפים רבים ולא אחד- אולי זו הסיבה לשיתוק?
אל סיפון המרמרה עמוסת המחבלים נשלחו חיילי השייט מצוידים ברובי צבע. לו שלחו אותי כך הייתי מסרב אך לא בחורינו הטובים. אחר כך הגיעה התנצלות ראש ממשלתנו בפני האנטישמי הטורקי ובהמשך פיצויים...
וכיום, בימי המערכה הנוכחית - "לא נסבול הפגזת ערינו", "נגיב בכל העוצמה", "ידו הארוכה של צה"ל תגבה מחיר"... בלה בלה בלה. עם סיפורי המעשיות הללו אני יכול להרדים את נכדי (בין אזעקה אחת לחברתה שאינה מבוששת לבוא...)
למי שרוצה להתעודד ולהיווכח שעדיין לא אבדה תקווה וכי עמוד שדרה חזק למנהיגנו ורוח איתנה מפעמת בו - לאחרונה התבשרנו שנתניהו פיטר מתפקידו את סגן שר הביטחון
דני דנון. איזו גבורה! נחישות לשמה, על מה נוכל להלין?
