קרב האמיצים של גולני בסג'עיה גבה מחיר כבד מהלוחמים, בני משפחותיהם והאומה כולה, והייתי מבקש לשלוח תנחומיי למשפחות השכולות ולעודד את עמיתי הנופלים בקרב, הנושאים בעולה של המלחמה החזקה באויב האכזר שואף השמדתנו.
אין בידי פרטי הקרב ומה בדיוק אירע בו, והכתוב כאן מבוסס על ניסיוני האישי כחייל לוחם בחטיבת צנחני מילואים, בשתיים ממלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.
במלחמת ששת הימים לחמה חטיבת הצנחנים 55 בפיקוד מוטה גור בחזית ירושלים ורמת הגולן, ובמלחמת יום הכיפורים בעיר סואץ. בקרב על ירושלים איבדה החטיבה על 4 יחידותיה 97 לוחמים, כאשר עיקר הלחימה התנהלה בשטחים הבנויים של מזרח ירושלים והעיר העתיקה, וחלקה, ביעד המבוצר של גבעת התחמושת ורכס הר הצופים, אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים.
בקרב על העיר סואץ נפלו 80 לוחמי צה"ל, חלקם מגדוד 66 שלחם בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. יש להזכיר גם את קרבות חטיבת ירושלים לשחרור ארמון הנציב, מתחמי הנקניק, הפעמון והקרב המדמם בשכונת אבו טור הערבית, בה לבדה נפלו 18 לוחמים כולל המג"ד. היקף המאמר לא יכלול את קרבות השטח הבנוי במלחמת לבנון הראשונה והשנייה.
הייתי רוצה להתייחס לקרב שמרוחק מאיתנו במקום ובזמן, והוא הקרב של נחתי ארה"ב על האי הקטן איבו-ג'ימה בפברואר עד מרס 1945. על האי הקטן הזה התנהלה מערכה מדממת שגבתה 28,000 נפגעים, בהם כ-7000 לוחמי מרינס הרוגים. על האי הזה הונחתה כמות תחמושת ממטוסים, אוניות קרב אדירות, וארטילריה טקטית-יבשתית שלא נפלו בהרבה בהיקפם מהסיוע לפלישה לנורמנדי.
מה שקרה באי הזה, ורלוונטי למלחמה בחמאס ברצועת עזה, שהיפנים חיכו ליפאנים על האי הגעשי הזה בעיר מנהרות שלמה, בה נפרסה רשת מסילות ברזל, וקרונות, בהם הועברו מזון, מים ותחמושת מעמדה לעמדה. כאשר הלמה האש האמריקנית באי, קודם נחיתת אלפי חיילי המרינס, היו חייליו של המפקד היפני קוריבאישי ממתינים לאמריקנים במנהרות, צופים אל פתחי הפירים, מניחים לאלפיה נחתים לרדת לאי, ורק בשלב זה פתחו באש שכולה הייתה מספר תותחי נ"מ, 13 תותחי הוביצר קטנים, 200 מקלעים מסוגים שונים ונשק קל שגרמו אבידות כבדות ביותר לכוח הנוחת. האמריקנים הנחיתו על האי 40 אלף חיילים בשלב הראשון, ועד תום הלחימה עוד 40 אלף חיילים.
האמריקנים לא הצליחו להתחפר בעפר הגעשי (טוף) ולא מצאו פתרון טכנו-טקטי לירי התותחים והמרגמות היפניות מתוך הפירים של המנהרות, עד שהוכנסו לפעולה הלהביורים כנשק מחלקתי, וטנקי להביור כנשק גדודי לטיפול במנהרות. בסיום הקרבות, לאחר קרוב לחודשיים, נהרגו מרבית לוחמיו של קוריבאישי 22 אלף איש, ו- 200 איש בלבד נכנעו.
מסקנות מקרבות ירושלים
השילוב של טנקי השרמן של חטיבת הראל עם טנקי גדוד השיריון הפיקודי בכל הקרבות התנהלו, בהבקעה לעיר המזרחית בשייח ג'ראח - הייתה יעילה וחסכה דם רב. היא אפשרה לגדוד 28 שעבר דרך הפרצה של גדוד 71 בשייח ג'ראח, להתקדם בדרך שכם לעבר רוקפלר לסיים מספר קרבות רחוב בקו העירוני הירדני במספר אבדות בימק"א, סמטת-המוות, מלון ריבולי, בית הקברות, ושער הפרחים עד לרוקפלר, כאשר הטנקים צמודים לכוח הרגלי ומשתקים עמדות על הבתים וחוסכים דם רב. הטנקים ליוו את הצנחנים בכיבוש רכס הר הצופים, ועוצבת השיריון 10 הראל, של אורי בן ארי השמידה את המערך הירדני מצפון, ברכס הראדאר, שייח עבדול עזיז, תל אל פול, וגבעת המבתר, בעוד חטיבת ירושלים כאמור, מכתרת מדרום את העיר העתיקה, וחיל האוויר משמיד את חטיבת הפאטונים 60 הירדנית ואת הכוח העירקי ביריחו ומעלה אדומים.
הפעלת הארטילריה הפיקודית והחטיבתית סייעה כהלכה לכוחות בהסתערות הרגלים הסיירת והטנקים על רכס הר הצופים, אף כי "אש ידידותית" פגעה במפקדת החטיבה במוזאון רוקפלר. לקחים נוספים שיש ללמוד מהם: טעות הניווט של הכוח הרגלי והמשוריין בליל הקרב הראשון, בגשר הקדרון, שהוכתבה מתנאי שטח וכוחות שהורכבו במהירות ללא הכנה מוקדמת. היו אבידות רבות בהיערכות הצפופה של 4 יחידות חטיבה 55 בהבקעה לעיר, דבר שאפשר לארטילריה הירדנית לפגוע קשות בגדוד 28 שנערך לפריצה אל העיר המזרחית, וכן באש נגד סוללות של הירדנים, לפגוע בסוללות המרגמות הבינוניות של הגדודים 71 ו- 66.
הקרב על סואץ
הקרב בו גדוד 66 שלחם בגבעת התחמושת הוצב לחטיבת השיריון 500 (אריה קרן) במסגרת אוגדה 262 בפיקוד ברן. הכוח שנועד ללוות כחיל רגלים משוריין את כוחות השיריון והחרמ"ש האורגני של האוגדה, נכנס לתוך העיר סואץ, ללא נוהל קרב, ללא מפות, ללא פקודה מפורטת של כוחות ומשימות והפעולה הסתבכה מיד, כאשר הקומנדו המצרי יורה על הכוח המשוריין מהקומות העליונות של הבתים, וזורק על הנגמ"שים והזחל"מים הפתוחים, שקי רימונים וחמרי נפץ, ויורה עליהם בבזוקות RPG. לוחמים רבים נפגעו, וכוח הצנחנים בפיקוד סא"ל יוסי יפה התפצל לשני כוחות, העיקרי במשטרה, והמשני ללא מכשירי קשר בבניין סמוך. הכוח שכותר בעיר, לחם מכאן עד שנחלץ בכוחות עצמו, ככוח רגלי, פגע בכוח המצרי המכתר, ויצא כאשר כל הפצועים עמו, ובלית ברירה מותיר את החללים עד להבאתם למנוחות לאחר הסכם הפסקת האש.
הלקח העיקרי, שכוח השיריון והחי"ר המעולה של הצנחנים, לא יצר סינרגיה בדרך של שיתוף פעולה שהוא מכפיל כוח בקרב היבשתי, והכניסה לעיר השתבשה לחלוטין וכל כוח לחם לבדו כדי להיחלץ מהכיתור.
ראשי פרקים באסטרטגיית הלחימה בשטח האורבני של עזה
- בתוך השטח הבנוי תיעשה התקדמות רגלית של הכוחות למגע עם האויב, ככל האפשר ללא כלי רכב, בתנועה רגלית מאובטחת תוך שימוש במודיעין זמן אמת.
- הפעלת שיריון בצמוד לכוח החי"ר בהתקדמות תעשה בהתאם למגבלות הטנק בשטח בנוי וככל האפשר בנטרול מחבלים בתוך התווך העליון ושליטה על התחתון.
- מלקחי פאלוג'ה עירק, להפעיל צלפים בבתים שולטים, על מרחב ההתקדמות, לטהר בתים בנתיב ההתקדמות ולאמץ ככל האפשר, טקטיקה שתוריד את המחבלים מהתווך הקרקעי לתווך התת-קרקעי, ולפעול נגדו שם.
- יש לאתר ככל הניתן את נקודות היציאה בפירי המנהרות, במודיעין ותצפיות.
- הלחימה בתווך התת-קרקעי תיעשה באמצעות נשק מגוון, כגון הזרמת מים, להביורים, הפעלת גז מדמיע, עשן, הרמת גז וחומרים מרסנים ללא הרג, הזרמת ביוב שיוצר בעקיפין מתאן.
- להימנע מהרס של בתים שלמים שמאפשרים יצירת "בונקרים" מאולתרים מעל פני הקרקע (לקחי הפצצת מנזר מונטה קאסינו 1944 שהריסותיו שמשו ביצורים לצנחנים הגרמנים).
- בלחימה בתווך התת-קרקעי - ללמוד מלקחי מל"ע 1 ולצייד את לוחמי המנהרות באקדחים, בנשק קר, סכינים, אלות ברזל וכן כידוני רובה לקרבות פנים מול פנים עם המחבלים בנסיבות קרב מיוחדות העלולות להתרחש בכל תווך.
סיכום הלקחים
הלחימה בעזה מאופיינת בימים אלה בתווך חדש - התווך התת-קרקעי של המנהרות מתחת לשטחים נרחבים ברצועת עזה. תווך טקטי כזה, שנבנה בתחכום רב ובמימון של מאות מיליוני דולר על-ידי קטר, אירן, האיחוד האירופי ואונר"א, הפך לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל, והוא הדבר בצפון המדינה מול הכוח האירני של חיזבאללה, שהנחיל את תורת הלחימה לחמאס עזה, בשלבים אחדים.
אסור למדינת ישראל לאפשר לשום כוח עוין, סדיר או טרוריסטי אסימטרי, לאיים ישירות על מדינת ישראל בקרבה מיידית לגבולותיה. כוח סדיר הפרוס קרבית לאורך גבולות ישראל הוא איום ישיר על קיומה, ועל כך נבנתה תורת הביטחון של מ"י, המעבירה מיידית את המלחמה לשטח האויב במקרה שכזה, ועובדה זו הייתה ידועה לכל מדינות ערב, לאחר מלחמת העצמאות ושמשה גורם מרתיע נגד התקפה עליה. לאחר תום מלחמת לבנון הראשונה, ועד הנסיגה מאזור הביטחון במרס 2000, החלה התדרדרות ביטחונית, שבה הכוחות האסימטריים בסיוע אירן ושות', בנו את היכולת של כוח טרוריסטי להתמקם על גבולות המדינה, לצאת מהתווך בתת-קרקעי ולתקוף בכוחות גרילה את היישובים הישראלים.
דבר דומה מאיים על ישראל מלבנון, ואלמלא שקיעת החיזבאללה בבוץ הסורי, הייתה ישראל מתמודדת כבר עתה עם מלחמה, שבה הייתה מופתעת מפריצה של פלוגות קומנדו לבנוניות-אירניות לתוך הגליל, או מאזורי החוף, כולל חבירה של כוחות אלה למחתרות ערביות ביישובי הגליל והנגב, במקביל לתקיפה בטילים תקניים מדויקים, שכיפת ברזל ככל הנראה, לא הייתה מצליחה להתמודד עמם טכנולוגית וכמותית. מלחמה שלישית בלבנון, עלולה להיות קשה ומדממת יותר מאשר המלחמה הנוכחית, וההכרעה הנדרשת תהיה הכרחית, הן ליצירת הרתעה בחזית לבנון-סוריה, והן כדי לסכל בכל מחיר את האיום של רצח וחטיפה של אזרחי ישראל מתוך המנהרות, איום שעלול להביא לנטישת יישובים במרחב הנגב ורצועת עזה. איום הטילים הוא חמור במיוחד שטילים כוונו אל הכור הגרעיני בדימונה, עם הסיכונים שהיתוך גרעיני עלול לגרום קטסטרופה נוראה במדינת ישראל.
נדרשת חשיבה מחדש על הפעלת ההגנה המרחבית של יישובי גבול בדומה לנהוג בשנותיה הראשונות של המדינה. לאחר אוסלו נלקחו כלי נשק רבים מיישובי ההגמ"ר, לחימוש הרשות הפלשתינים, ויש להקים מחדש מסגרות הגנתיות אלה, כך שתושביהם ידעו להגן אוטונומית על יישוביהם ומשפחותיהם.
ההכרעה במרחב העיר עזה, מצד אחד ומצד שני, במשולב עם הכרעה בציר פילדלפי לכל, אורכו הן אתגר מינימאלי גדול העומד לפני מדינת ישראל, ולוחמי צה"ל יידרשו לכל הנחישות, אומץ הלב, ההקרבה והדבקות במשימה כדי לנצח בקרב הגורלי העיקרי של מדינת ישראל, מאז מלחמת העצמאות.