מאז פרוץ המלחמה בעזה כתבתי כמה וכמה מאמרים שפורסמו במקומות שונים, בהם קראתי להיזהר מכניסה קרקעית אלא אם כלו כל הקיצין. לדאבון ליבי, התוצאות הטרגיות לא איחרו לבוא.
רק בבוקר שלחתי מאמר שפורסם באתר זה (לא לחרוג ממטרות המבצע הקרקעי) וקראתי בקול ברור לא להיגרר אחר מקסמי שווא או דוקטרינות צבאיות מבית היוצר של גנרלים שבעי קרבות הנושאים על גבם חטוטרת מלאה של כשלנות, או פרשנים המשרתים את אדוניהם כפוליטרוקים שנשלחו לשטוף את מוחות הציבור.
הידיעה על מותם של 13 חיילים נפלה כרעם ביום בהיר. עד עתה, שניים מן ההרוגים במלחמה זו מוכרים לי אישית. זהו משא קשה.
למשמע פרשנות והצעותיהם של זקני עדת המומחים המופיעים בכל ערוצי הטלוויזיה, ממש כך, אחד אחר השני, בכל ערוץ, בכל תחנה, בכל תוכנית, אני מתפלץ.
הרי רובם המכריע של המומחים הללו, עיתונאים או אנשי צבא לשעבר עליהם נכתבו דוחות אין ספור על תפקודם בעת מלחמה או מבצע, מעולם לא דייקו בדבריהם והערכותיהם, ובכל זאת הם יקירי המדיה והשפעתם על הציבור ועל הפוליטיקאים, לצערי הרב, גדולה למדי. מצער, מבזה, מבייש.
זהו המאמר הקצר ביותר שכתבתי אותו מתוך התחשבות במשפחות האבלות, ההורים השכולים והפצועים שעדין נאנקים מכאבים. אין טעם לזרות מלח על פצעים, תרתי משמע.
יש לקוות לימים טובים ושמחים יותר.
