בפסק דין שנתנה שופטת בית משפט השלום בחיפה, מעין צור בת"א 55499-06-12 (אהרון לביא ואח' נ' י.ב. זיו נכסים וקבלנות בע"מ), נקבע, כי בגין נזק אשר הוכח קיומו והוכח שיעורו, מגיע לתובעים לקבל את מלוא הפיצוי, וזאת ללא קשר אם בעתיד הם יבצעו תיקון ויבטלו את הנזק שנגרם להם - אם לאו.
בפסק דין זה נקבע, כי לתובעים, רוכשי דירה מחברה קבלנית, מגיע פיצוי בגין בניית גג באופן הנוגד את המובטח במפרט שצורף להסכם המכר, וכי הם זכאים לפיצוי מלא בגין אי-התאמה זו. ובלשון בית המשפט: "אני סבורה שכאשר מדובר באי התאמה למפרט זכאי הדייר לפיצוי מלא בגין אותה אי-התאמה, ואין מקום לצורך קביעת גובה הפיצוי להעריך את הסיכויים שיבחר לתקן את אותה אי-התאמה".
בכך נצמד בית המשפט להוראות סעיף 4[א][1] לחוק המכר [דירות] התשל"ג-1973, על פיו "המוכר לא קיים את חיוביו כלפי הקונה או קונה המשנה אם התקיים אחד מאלה: (1) הדירה או כל דבר שבה (להלן - הדירה) שונים מן האמור במפרט, בתקן רשמי או בתקנות הבנייה".
אכן, זכויות דיירים המוקנות להם מכוח חוק המכר [דירות], הן זכויות הבאות להיטיב עימם. החוק יוצא מתוך הנחה, כי הבונה דירה לשם מכירתה צריך לעשות זאת באופן מקצועי, ראוי, בטוח ותקני, וכי אותה דירה תשמור על איכויותיה לאורך שנים רבות.
יש לעשות אבחנה ברורה וחדה בין הזכויות המוקנות לדיירים רוכשי דירות מכוח חוק המכר [דירות], לבין זכויות רוכשי דירות המוקנות להם מכוח חוקים אחרים, כגון חוק החוזים, פקודת הנזיקין ועוד. למשל: בפקודת הנזיקין קיימת דוקטרינת האשם התורם, מכוחה יכול מי שגרם נזק להתגונן בטענה שלניזוק היה אשם תורם ובכך יפחת הפיצוי שמגיע לו.
בענייננו, כאשר אנו עוסקים בזכויות רוכשי דירות מכוח חוק המכר [דירות], אין שום משמעות ונפקות לשאלה האם הדייר ידע על אי-ההתאמה, או אם הוא מתכוון לבטלה באמצעות הפיצוי שיקבל. החובה המוטלת על הקבלן/היזם למכור לדייר דירה שתתאים למפרט, לתקן או לתקנות הבנייה - היא חובה אבסולוטית עליה אי-אפשר להתנות ואותה אין אפשרות "לרכך" באמצעות דוקטרינת האשם התורם, או באמצעות טענה שהדייר לא הוכיח שבכוונתו לבטל את הליקוי באמצעות כספי הפיצוי שיקבל.
תמיכה לגישה זו של בית המשפט השלום בחיפה, אפשר למצוא בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 00 /9085 (אברהם שטרית ואח' נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ), שם נאמר:
"כלל הוא בתורת הפיצוי כי יש להעמיד ניזוק במצב שהיה נמצא בו אלמלא אירעו ההפרה והנזק שנצמח בעקבותיה. מקובל עוד לפסוק פיצוי מתוך הנחה רעיונית כי הכסף ייועד למטרה שלשמה הוא ניתן, אך אין מחייבים בדרך כלל הוכחה נחרצת לאופן השימוש העתידי בו, ותשלומו אינו מותנה בהתחייבות הנפגע להשתמש בו למטרה מוגדרת.
"כך הוא במקרה שלפנינו. נמצאו ליקויים בדירות המערערים, וכדי להעמידם במצב כאילו לא אירע הנזק, יש לפצותם בשיעור כספי שיכסה את מלוא עלות התיקונים וההוצאות הנדרשים לצורך ביצועם בפועל. באומדן העלויות לצורך עניין זה איננו צריכים להידרש להוכחה קונקרטית בדבר ביצוע התיקונים בפועל, ויש לשלם את הפיצוי על בסיס ההנחה הרעיונית כי הכסף ייועד למטרה שלשמה הוא ניתן, אך אין מקום להתנות את שיעורו בהוכחה בדבר מימוש הייעוד כאמור. זוהי דרכו של בית המשפט בפסיקת פיצוי דרך כלל, ואינני רואה מקום לסטות מדרך זו במקרה זה".
עינינו הרואות, כי הדיירים אינם אמורים להוכיח את כוונתם לבצע תיקון דירתם בכספי הפיצויים שיקבלו בגין ליקויי בנייה, והם זכאים למלוא התמורה, בין אם יתקנו את דירתם, בין אם לאו.
