בימים האחרונים גילה הציבור הישראלי, לתדהמתו, את "סיפור המנהרות" המפתיע, והסיכונים הגדולים שהוא עלול היה להביא ליישובי עוטף עזה. זהו סיפור שגדל במהלך השנים האחרונות בהסתר ומתחת לפני הקרקע, וכמו בסיפור הנוסע השמיני, הגיע לממדים מפלצתיים. החל מ - 2001, הוא הגיע, בצורה זו או אחרת, אל כל מקבלי ההחלטות בישראל. על-פי גרסתו האחרונה, הנגלית לעינינו במסגרת מבצע "צוק איתן", מתברר שמדובר במפלצת מרובת זרועות שבוניה תכננו להפכה לבסיסים של פיגוע המוני באותם ישובים. תוך כדי כך נחשף גם הסיפור של המנהרות הישראלית הטיפוסית. ה"סמוך" הידוע. כמעט כל שדרת הפיקוד הישראלית זכתה להיות מטרה לפגישות ולשיחות שכנוע. קבוצה קטנה של אנשים יודעי עניין בתחומי ידע שונים: פיזיקה, ארכיאולוגיה, מחשבים, אלקטרוניקה וכו', טרחה איש איש בתורו, לקיים אותן פגישות עם קובעי ההחלטות במדינת ישראל. אלא שהם נתקלו בקיר אטום, בלתי נראה, שבלם ביעילות את המובילים של רעיון הסיכול המינהרתי.
את המסר הבסיסי "אנחנו יודעים הכול יותר טוב מכולם", שמעו אנשים מודאגים אלה, שוב ושוב במילים כאלה ואחרות. כל אותם ביורוקרטים לשעה, כולל קצינים, רמטכ"לים (לא כולם), שרי ביטחון (לא כולם), וכו', לא שמו נושא זה בראש מעייניהם (אם כי היו כמה שהכירו בחשיבות העניין, ביניהם משה בוגי יעלון כרמטכ"ל). בין המוגדרים כאחד הפקקים הבלתי עבירים לכאורה היה הרמטכ"ל
דן חלוץ, שאמר במפורש, כי הוא מעדיף להשקיע את הכספים העומדים לרשותו בנושאים "אוויריים" נטו.
כבר לפני כ-14 שנה פירסם משרד הביטחון בקשה לקבלת הצעות (מעין מכרז) לאיתור וגיבוש פתרון טכנולוגי מתאים לאיום המנהרות. שלושה מתמודדים ניגשו למכרז, שעליו הופקדה מפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) במשרד הביטחון.
המתמודד הראשון היה
המכון הגיאופיסי לישראל - חברה ממשלתית הכפופה כיום למשרד התשתיות. מתמודדת שנייה הייתה חברה פרטית (שלימים נרכשה על-ידי אלביט מערכות). השלישית הייתה חברה אלמונית בשם הדס, שהוחזקה בידי קבוצת משקיעים - ברובם אנשי עסקים אמריקנים.
בהליך שיגרור לימים ביקורת, בחרה מפא"ת בהצעתה של חברת הדס. שמונה שנים ליוותה הדס את מערכת הביטחון בניסיונותיה למצוא פתרון לאיום המתעצם והולך של מנהרות הטרור. בשורה התחתונה: ההתקשרות הזו הסתיימה בכישלון, ובמיליוני שקלים שירדו לטמיון.
לפני כשלוש שנים הוחלט להפקיד את העניין בידי קבוצת - מטה, קונסורציום, ששילב סביב המטרה הזו גופים ציבוריים לצד פרטיים. זאת, בניסיון להאיץ את פיתוח היכולת הטכנולוגית לאתר מנהרות שנכרות אל תוך שטח ישראל, או כאלה שמשמשות את הפלשתינים להברחות משטח מצרים. ברור כיום שניסיון מאוחר זה החמיץ את האפשרות למנוע את חטיפתו של החייל
גלעד שליט.
כבר בנובמבר 2006, בעקבות תסקיר מעמיק שעשה בנושא זה ערוץ 11 בטלוויזיה הישראלית, הופנתה תשומת לב ציבורית גדולה למינהרה שנתגלתה באופן מקרי על-ידי סיור צה"לי.
אחד הפעילים ביותר בנושא זה היה הארכיאולוג יוסי לנגוצקי שלימים גילה את מצבור הגז הגדול בים התיכון "תמר 1" על שם נכדתו, ו"דלית", ע"ש בתו . לנגוצקי נתקל לא אחת בהערה: "יוסי, איזו פאניקה אתה עושה", כאשר במהלך מסעי השכנוע שיזם, התיש את אחד ה"קרבנות" התורניים שלו בנושא המנהרות.
לנגוצקי זכה במהלך שרותו במשרד הביטחון בעיטור המופת ובפרס ביטחון ישראל. בראיונות הרבים שהוא קיים ומקיים הוא חוזר ומציע הקמת מינהלת קבועה, שדוגמת זו המנהלת את הפיתוח והייצור של כיפת ברזל, תוכל לרכז את מאמצי הפיתוח והייצור של המתקנים שיופעלו לאיתור המנהרות הנבנות על-ידי החמאס ברצועה. כאמור עד לימים אלה ממש לא ננקטו הפעולות הנדרשות על-מנת לכונן מטה פעיל היכול לרכז גם ידע טכני לפתרון הבעיה שהפכה להיות סיכון אסטרטגי ממדרגה ראשונה על מדינת ישראל.
בעת כתיבת שורות אלו, מתגברים הלחצים המדיניים הקוראים לישראל להפסקת אש מיידית. תהיה זו טעות מדינית חמורה ביותר אם תיעתר ישראל ללחצים אלה, בטרם סיימה את השמדת המנהרות הללו כולן. ישראל תשאיר בכך פצצה מתקתקת בשולי הדרך הראשית, תנאי לפריצת המלחמה הבאה. יש לישראל היכולת הטכנית וכוח האדם המיומן למצוא פתרון לבעיה זו. נחוץ לכך רק הרצון להתמסר ולהשקיע בנושא זה את המשאבים הנחוצים.
