אי שם בחודש מאי 1957 התקיימה פגישה יוצאת דופן במשרד ראש הממשלה.
דוד בן-גוריון אירח את אל"ם (לימים תא"ל) שמואל סוחר ז"ל, שהיה השליש הראשי של צה"ל, אלא שלפגישה זו הגיע דווקא בכובעו כמרכיב נבחרת צה"ל בכדורגל.
זה היה ימים אחדים לאחר שבמסגרת חגיגות יום העצמאות, נערך באצטדיון רמת-גן משחק כדורגל בין נבחרת צבא צרפת לבין נבחרת צה"ל. לא פחות מ-40,000(!) צופים נלהבים חזו בנבחרת צה"ל מנצחת את הנבחרת האורחת 1-3. סוחר ביקש לנצל את גל ההתלהבות והעלה בפני בן-גוריון הצעה להפעיל את נבחרת צה"ל בכדורגל על בסיס קבוע.
הזקן הקשיב ברוב קשב והשיב: "מסכים אבל רק בתנאי אחד". "ומהו אותו התנאי?" שאל סוחר. "שתבטיח לי שהנבחרת הזו תמיד תנצח". שמואל סוחר חייך והסביר לראש הממשלה כי אינו יכול להבטיח דבר שכזה, מפני שבכדורגל ייתכנו גם הפסדים.
"אם כך אני מצטער", סיכם בן-גוריון, "לא אוכל להסכים להצעה. לצה"ל שלנו אסור אף פעם להפסיד!", אמר ותימצת במשפט אחד את כל תורת הביטחון של מדינת ישראל עד עצם היום הזה.
ואמנם, מאז (וגם לפני כן) ניצחה ישראל בכל מלחמותיה ומבצעיה בתחום הצבאי, אבל הפסידה בתחום המדיני, מה שכנראה עלול להתרחש גם עתה. רק מלחמה אחת - מלחמת ששת הימים - הסתיימה בנצחון כפול, צבאי ומדיני. פשוט, הקואליציה הבינלאומית שתמיד כפתה עלינו הסדרים שגימדו את ההישגים הצבאיים, לא הספיקה להתארגן בגלל הזמן הקצר.
זו הייתה המלחמה היחידה שבה צה"ל גבר גם על השעון המדיני.
המציאות המתסכלת הזו תמיד הייתה ותמיד כנראה תהיה בעוכרינו, וכלל אין זה משנה איזו ממשלה תנהיג את המדינה. כך היה לפני מה שקרוי "הכיבוש" וכך יהיה גם אם יסתיים. שהרי העולם הערבי שמסביבנו - על קיצוניו ו"מתוניו" - אינו מבדיל בין כיבושי 67 לכיבושי 48. לדידו, עצם קיומה של מדינה יהודית באזור הוא עוול היסטורי, פשע בינלאומי ופגיעה באיסלאם. כל שאר הפירושים, ההסברים והתירוצים שייכים למדורת ההבלים של מחנה השלום.
בימים אלה אין צורך בחיישנים רגישים במיוחד כדי לחוש באסון המדיני המתקרב אלינו. וכמו בפעמים הקודמות, בראש מחנה הצבועים המתייצב מולנו, נמצאת לתפארת תיאטרון האבסורד, ידידתנו הגדולה ארה"ב. וכמו בצד הישראלי כך גם בצד האמריקני, אין הבדל אם מדובר במימשל רפובליקני או במימשל דמוקרטי, במיוחד כזה שנשיאו התחייב לפיוס העולם המוסלמי.
ארה"ב היטיבה ומיטיבה לנצל את חולשתה המדינית של ישראל כדי לכפות עליה מהלכים מדיניים מקוממים, שכמעט תמיד אין להם דבר עם המציאות בשטח, אלא מקורן במשאלות לב, אינטרסים וראייה שגויה של המציאות. בארה"ב יש אומנם מי שמתאר את ישראל כמוצב הקדמי האמין והדמוקרטי של ארה"ב במזרח התיכון, אבל המוצב הזה נמצא בנחיתות אינטרסנטית קבועה מול הגוש המוסלמי הענק.
לפעמים ההטיה הזו גורמת לעצימת עיניים הגובלת בשיאי ציניות והיא אינה רלוונטית רק ליחסים עם ישראל. דוגמה בולטת אחת.
לאחר המגה-פיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק (11 בספטמבר 2001), הועלה ארגון אל-קאעידה על הכוונת האמריקנית. אבל גם העובדה ש-15 מתוך 21 המפגעים בשלושת הפיגועים שהתרחשו באותו יום היו אזרחי סעודיה, לא מנעה מארה"ב להמשיך ולהתייחס לסעודיה - שורצת ה"מדרסות" מטפחות הטרור - כאל בת ברית מלוקקת.
בצילה של סעודיה, נחבאה בנקאית המשנה של הטרור האיסלאמי העולמי - קטר. בספרו "לישון עם השטן" שפורסם ב-2003 והיה רב-מכר, שירטט מי שהיה סוכן הסי.איי.איי. במזרח התיכון, רוברט בר (ROBERT BAER), תמונה מבהילה של השתלטות תמנוני הכסף הסעודי והקטרי על מוקדי הכוח בוושינגטון.
הוא סיפר על שר החוץ הקטרי שהיה יוצא ונכנס לבית הלבן (בתקופת קלינטון), כאילו היה אחד מעובדיו. בר, שהקדיש את ספרו לעתונאי היהודי-אמריקני דניאל פרל ז"ל, תחקירן ה"
וול סטריט ז'ורנאל", שנלכד בידי הטליבאן וראשו נערף בשידור חי, העלה את האפשרות, שהיו אלה הקטרים שהסגירו את פרל לטליבאן, כאשר דיווחו להם שפרל נמצא בעקבותיו של חאלד שייח' מוחמד (הקמב"ץ של אל-קאעידה ומי שתיכנן את פיגועי ה-9 בנובמבר, נלכד בפקיסטן, נדון למוות בארה"ב אך גזר הדין לא הוצא לפועל - י.ר.), אותו מילטו הקטרים מארצם לפני שהאפ.בי.איי. ישים עליו את ידו.
הארכתי בתיאור מעט ממעללי קטר, מפני שכיום היא מככבת כמתווכת פופולרית במגעים להפסקת אש בעזה. ואם עברה השחור של קטר בתחום מימון הטרור האיסלאמיסטי העולמי, לא עשה רושם מיוחד על חבורת הצבועים הדואגת לשלום העולמי, למה שידאגו נוכח תפקידה של קטר כבעלת רשת הטלוויזיה "אל-ג'אזירה", המשמשת כשופרו התעמולתי של החמאס.
למען ההגינות יש לציין, שהרשת הזו היא אורחת קבועה באולפני הטלוויזיה שלנו, בלי שאיש מהפרשנים המוקסמים (מחופש הדיבור וההסתה), יתהה מה בדיוק עושה הטלוויזיה של אימא תרזה בזירת התיווך.
מובן שבקירקס הזה איש גם לא שאל מה עושה ראש מדינה אנטישמי דוגמת
ארדואן, ראש ממשלת טורקיה על תקן של מתווך בין ישראל לחמאס?! אדרבה, בעתון הפלשתיני בשפה העברית הארץ, נזף מישהו בנתניהו על ש"גרר רגליו" במגעים עם טורקיה.
אין להתעלם מהופעתו של כוכב חדש-ישן, שגם שמו נקשר במגעים להפסקת אש. אבו-מאזן, חביבם הניצחי של חסידי מחנה השלום, קיבל הזדמנות לנסות ולקושש כמה פירורי קרדיט בינלאומי, אחרי שדאג קודם לכן להתחמש בפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שתכריז על ישראל כעל פושעת מלחמה.
ממש מתווך כשר למהדרין.
מזכיר לי כי מיד לאחר אסון לוקרבי (21 בדצמבר 1989, מטוס "פן אם" התרסק בשמי סקוטלנד, כתוצאה של מטען חבלה שהטמינו סוכנים לוביים, וכל 240 נוסעיו ואנשי צוותו ניספו - י.ר.), הכריז
יאסר ערפאת, כי הוא לא ינוח ולא ישקוט לפני שהוא אישית יגלה מי הטרוריסטים שמאחורי הפשע. העיתונות בהריטית התמוגגה מאושר והתפעלות).
המגעים להפסקת אש נראים היום כסחורה מבוקשת המוטלת בשטח הפקר. כל נבל בינלאומי רשאי להיכנס לשטח, כאשר המטבע העובר לסוחר הוא בטחונה הלאומי של ישראל. שיאי האבסורד נשברים מדי יום.
האחרון שבהם נשמע דמיוני: הגורם הכי נוח לישראל במגעים הללו, היא מצרים... לא כל כך מאהבת ישראל אלא משינאת חמאס.
הנורות האדומות צריכות היו להידלק אצלנו כאשר ארה"ב, במסגרת סידרת כשלונותיה המדיניים במזרח התיכון, החליטה להתערב. ברגע שהנשיא אובמה הטיל לזירה התקשורתית את גלולת הארגעה המדומה ("לישראל יש את הזכות להגן על עצמה"), היה ברור שהמערב מתכוון לחסל את מבצע "צוק איתן".
הוא סבור שלישראל יש זכות להגן על עצמה, אבל אין פירוש הדבר שמותר לה לירות. שהרי מהיריות עלולים להיפגע פלשתינים. מספיק שיש לה "כיפת ברזל", שספק אם הוא נשק חוקי. אין צורך לתסכל את החמאס יתר על המידה.
ואכן, לפי התסריט הידוע מראש, סירב החמאס לקבל את ההצעה המצרית להפסקת אש בטענה שהיא אינה עונה על-אף אחד מהתנאים שהציב. לכך חיכו ה"מתווכים" קטר, טורקיה, אבן-מאזן וארה"ב, כשהמטרה המשותפת לכולם היא איך לרצות את חמאס.
איך מפייסים את הטרוריסטים? כרגיל. מגדילים את הפיצוי הכספי, משפרים את התנאים. בישראל כבר תדאג הקרן למען ישראל חדשה להקים את "הוועד להגנת המינהרות". ומה עם המדינה הדמוקרטית המתגוננת? זה פחות מטריד את מצפונם של המתווכים/מפגינים/מגנים/ומתייסרים למיניהם. עד עכשיו לא שמענו אפילו על בדל סעיף בהצעות המתייחס בכלל לפירוז הרצועה מנשק רקטי?
לא פלא שבינתיים לפחות, דחתה ממשלת ישראל את ההצעה המצרית המשופרת, הקרויה גם יוזמת קרי. זה הזמן שהחזית להצלת החמאס, בעולם וגם בישראל, נכנסת לפעולה. הלחץ למחוק את ההישגים הצבאיים היקרים כבר החל.
האם נצליח הפעם לחרוג סוף-סוף מהמסורת?
