שיגור טילים אין סופי לעבר ישראל, היה הטריגר שהתניע, תוך כדי יצירת רעידת אדמה במדינת ישראל, את מבצע צוק איתן. החמאס פתח בפעולה מלחמתית שהכניסה מיליוני ישראלים אל מתחת למטריה פוטנציאלית של אש ודם. לישראלים רבים, שנאלצו לרוץ פעמים רבות ביום אל מרחב מוגן, היה ברור ומובן שאילולי כיפת ברזל, ההרס לציבור ולמשק, היה בלתי נסבל.
אבל עוד "מוצר לוואי" יצרה הפעילות החמאסית: חלקים גדולים בציבור הישראלי התפכחו משיכרון החלום המתוק של שלום עם הפלשתינים, לפחות בדור הנוכחי. רבים ששגו באשליות ותבעו מממשלת ישראל, להתקדם במשא והמתן עם הפלשתינים, משפשפים עכשיו את עיניהם כמתפכחים מחלום רע.
ליקיצה המוחלטת מאותו החלום, גרמו, אחרי הטילים, המנהרות. נחשפה מפלצת רבת זרועות שמעטים ידעו על קיומה. מפלצת זו היוותה לא רק איום על ישראל אלא גם אמצעי לשמר את שלטון החמאס מתחת לפני הקרקע ובו-זמנית לשלח את תושבי עזה אל פני המלחמה הכבדה... לדבר הזה לא ציפו בישראל.
כל הכסף והאמצעים שעמדו לרשות הממשל הרודני בעזה, הוקדשו אך ורק למלחמה הקרבה. כל הדרוש לבניית מנהרות: בטון, ברזל בניין, ציוד לתאורה, לאוורור, לחפירה, כל אלה נועדו באופן קיצוני לא לצרכי האוכלוסייה אלא לצרכי בנית הכלי האסטרטגי הזה. בתי ספר, גני ילדים, כבישים, מדרכות, מערכות ביוב ומים, היו מחוץ לתחום, הקל מאוד על "תפקוד" החמאס באורח זה - האו"ם, על מנגנוניו השונים. הוא נטל על עצמו בנית בתי ספר ותשתיות לתושבים בעזה, ופטר את החמאס מחובותיו כלפי הציבור הנתון לשליטתו...
על כל האמור לעיל אין מתווכחים יותר בישראל. ההסברה הכושלת בדרך כלל שלנו, פעלה הפעם טוב יותר, בסיוע גדול מאוד של המדיה החברתית. הרשתות הגדולות בעולם וגם המדיה לסוגיה כאן בארץ, לא יכלו שוב להתעלם מצילומים שהגיעו מהרצועה ופשטו כאן ובחו"ל כאש. הפעם פעל תהליך זה לטובת ישראל.
כל הדברים הללו כירסמו וגרמו לבקיעים עמוקים במצודה החסינה לכאורה של השמאל הישראלי. הבקיע המשמעותי ביותר נוצר בין השמאל הפרלמנטרי/ציוני לבין חלקיו הקיצוניים יותר, שחלקם חברו לקבוצות אנרכיסטיות השוללות את השלטון. כל שלטון, אבל במיוחד את זה הציוני.
ביום ראשון 27.7.14 הופיע מאמר של הסופר דוד גרוסמן "לחשוב מחוץ לבועה". לגרוסמן מעמד מיוחד של "נביא" השמאל המתון, הציוני. אבל דברים מהסוג שהוא משמיע במאמר האמור, לא שמענו קודם. בין היתר אומר גרוסמן, כי ..."השדרה המרכזית של הציבור הישראלי הולכת ומתפכחת... רבים יותר בשמאל מבינים היום שהחרדות של אנשי הימין אינן רק פרנויה ושהן מתייחסות לממד מהותי וגורלי שקיים במציאות חיינו..." ועם זאת, בל נטעה, גרוסמן, כמוהו כיתר אנשי הרוח המצויים בשמאל, עדיין תוהה, אם כי באופן מאוזן יותר, מה על שני הצדדים לעשות על-מנת להפסיק את מלחמת מאת השנים ביניהן.
כיום נדמה כי הכלל הישראלי הציוני, שמשום מה יש המגדירים אותו כמחנה הימין, חוזר ללא הבושה המקובלת, אל השפה הציונית החדשה - ישנה. זו שעכשיו טואטאו מעליה רבדים של טיח ובוץ מעשי ידי השמאל וכישוריו המילוליים המיוחדים. הציונות חוזרת אל לב הקונצנזוס והוא מקדש ערכים שנשכחו: אחדות לאומית, דחיית מחלוקות שפילגו את העם, וקריאה ציונית מחודשת לעליה מתפוצות העולם היהודי. במיוחד לנוכח האנטישמיות הגואה באירופה, וכבר מצאה אוזניים קשובות.
לאחדות הלאומית והציבורית ההולכת ונוצרת עכשיו מחדש, צריך לסייע. שני פנים לסיוע הזה. האחד לממש חקיקה בכנסת העוסקת בכללים של גילוי נאות לגבי כספים הנגבים, בארץ ובחו"ל, על-ידי עמותות הפועלות להכפשת מדינת ישראל, ובמיוחד אלה הפועלות להאשמת ישראל בפשעים נגד האנושות בביה"ד הבינלאומי בהאג ובמוסדות האו"ם.
אין כל סיבה להסתיר מהציבור את האמת על מהות המתקצבים את העמותות הללו, גם אם מדובר במדינות במערב. הפן השני לפעילות הכרחית עתה הוא להחזיר לחקיקה הקיימת את התוקף והרלוונטיות שהמחוקק כיוון להם מלכתחילה. מדובר בחקיקה העוסקת בהמרדה בעת מלחמה, בשימוש לרעה במה שקרוי אצלנו
חופש הביטוי, ועוד פעולות אשר מטבען יחזקו את הקונצנזוס הציבורי וגם את הזיקה של המפלגות הציוניות אליו.
