חוסן לאומי מהו

לנוכח קרבות צה"ל וגבורת לוחמֵינוּ, "בְּרָחֵל-בִּתְּךָ-הַקְּטַנָּה",

עבור: כבוד הנשיא – מר ראובן ריבלין; ראה"מ – בנימין נתניהו; יו"ר הכנסת – יואל יולי אדלשטיין; שר הביטחון – משה בוגי יעלון; הרמטכ"ל – בנימין גנץ ואנשי בטְחוֹן-ישראל; שרי ממשלת-ישראל וחברי הקבינט המדיני ביטחוני; חברי כנסת-ישראל היהודים; הרבנים הראשיים לישראל – הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף; הרב ישראל מאיר לאו, כל יהודי אשר נצח ישראל בלבוֹ – לא ישקר; וכל אשר אחפֹץ ביקרוֹ. מתוך כוונה לנסות לראות וּלהבין את הדברים מעֵבֶר לגֹדש הַפַּרְשָׁנוּת המִלולית בַּתִּקְשוֹרת על מרבית עֲרוּצֶיהָ – העמוסה עד לזרא ב"אבחנוֹת מלוּמדוֹת" כולל, לצערי, הקבינט-המדיני-ביטחוני: "הפסקת אש הוּמנית"; "ערבים"; "פלשתינים"; "העם הפלסתיני" - - - "אבוּ מאזן" – חסיד אומות העולם – "רוֹכֵב אתוֹן צחורה" - - - כולל: "עד כמה נוכל 'לחנך' אוֹתם?" וּבאיזה "הֶכְשֵׁר" נוצרי בינלאומי? Politically correct ללא מוצא. כל זאת, למיטב הבנתי, אף ללא שמץ כַווָנַת הכרעה ברורה, שלא לומר: "ניצחון"; וּבְמִשְׁתַּמֵּעַ: האם נחכה לחטיפה והרצח הבאים - - - ? חס וחלילה - - - על-רקע האמור לעיל וּבִזמן לחימת-הגְבוּרה של חיילנוּ בעזה; לפנֵי, בְּתוֹך ואחרֵי "הפסקת-אש" חד-צדדית שלנוּ בעליל; אני רואה לנכון לשלוח בדחיפוּת לעיונך, הקורא הנאור, מאמר קצר אשר כתבתי לפני כשמונה שנים בסערת-רוח, קרוב לחצות הלילה, בִּזְמַן הִוָּדַע דבר-מותם של שְׁמוֹנָה לוֹחמי-צה"ל בִקְרָבוֹת "מִגּוּר חיזבאללה" – יום ד', א' מנחם אב תשס"ו, 26 ביולי 2006 - מלחמת לבנון - ולהלן:

לְנֹכַח קְרָבוֹת צה"ל וּגְבוּרַת לוֹחֲמֵינוּ לנוכח קרבות צה"ל בגבול הצפון וחבל עזה, הנעזבת – בדרום; אל-מול מציאות החטופים, פצועים: קל, קשה, אָנוּשׁ; ומעל קִבְרוֹת הנערִים ההרוגים, הלוחמים כידוע לכולנו מול אוכלוסייה חפה מפשע ותמה, כפי שאומרים מטיפים ושוטפים מוחותינו ומפגינים בראש חוצות – בזמן מלחמה – בעת קרבות וּנְחיתוֹת של פגזי-נפץ טעוני כדוריות מתֶכֶת. "אוכלוסייה חפה מפשע" אוֹמרים שוב ושוב חסידֵי וּפְעִילֵי אוּמוֹת ערב שלנוּ, כולם "יהודֵי-עולם", תקשורת מצלמה ומיקרופון; בָּם "ארבע-אימהות" האומרות לאמור: "נברח מלבנון ושלום במקומנו ישכון". לנוכח אלה עכשיו, כאן, איני יכול שלא לומר ברור – באותיות קִדוּש-לְבָנָה: אני חש למלֹא העומק תְחוּשת-סְלִידָה עזה כַשְּׁאול, אל תופעת השמאל; התופעה והאנשים בהם היא מאופיינת וּמְגֻלֶּמֶת. יתכן שאֵין זה הזמן לבטא את תחושותיי אלה. ייתכן שעתה הוא הזמן ללִכוּד השורות בעם – מעֵבֶר לגדרות הגבוהות, הדוקרות... ייתכן...? אני אינני יכול, ואין ברצוני לומר: לא היה ולא נברא. לא אוּכַל, ולעולם לא, לְלַכֵּד שורות עם אותם אשר במֵזִיד, בעִקְבִיוּת וברִשְעוּת מוּבנֵית-פנימה; פועלים בכל דרך הנמצאת ברשותם; והדואגים שתמצאנה הדרכים; וּבמניפולטיביות זדונית-כפייתית דואגים להרס הלכידות הלאומית; לקיטוב ולקֶרַע. לא אוּכַל, כאמור, לְלַכֵּד-שורות עם הללו המוציאים עצמם מִכְּלַל-ישראל, ונכנסים ב "דילוגי-חן" וּבַחֲלַקְלַקּוּת לשון – של צלופח השלום כמובן – לִכְלַל-האויב - הללו אשר "ממֵך יֵצֵאוּ" שלומֵי-אמונֵי ישוע, האיסלאם, הנירוונה הבודהיסטית או דת האדם הסוציאליסטי האדום; שלוֹמֵי-אמוּנֵי כל רוּח לבד מרוּח-ישראל והיהדות. אינני נמנה עם אלה, מן הכוון ההלכתי בדרך-כלל, המסרבים בעקשנוּת לִראוֹת וּלְהַפְנִים את מלֹא עִווּת תופעת "אדם השמאל" (היהודי?), תופעה אשר כל השייכים אליה יחדיו, על נוולוּת-מִשנתם ה"נאורה / מתקדמת / קוסמופוליטית"; ואין זה משנה כהוא-זה איזו עמדה חברתית שלטונית "אמנותית" יתפסו, אינם שווים ואינם שְקוּלים כנגד דַּם-אֶצְבָּעוֹ-הַקְּטַנָּה של לוחם צה"ל המשליך בחירוף-נפש את גופו, וחס-וחלילה נפשו, קָרְבָּן על מִזְבַח-אותה "נאוֹרוּת" מטורפת וּמֻשְׁחֶתֶת, טרוף אשר, בעליל, הביא אל מִפְתָּנֵנוּ – שוב – את סיבת-המלחמה בתנאים קשים שבעתיים. בדַקוֹת אלה נשמע דִווּחָהּ של כרמלה מנשה על שְׁמוֹנָה לוחמי-צה"ל, הרוּגֵי-הקרב בְּעִיר החיזבאללה בִנת גְ'בֵייל, והיא מסבירה: "שהרי לא ניתן להפגיז מן האוויר בתים בהם שוכנים אזרחים חפים מפשע", ציטוט מזכרוני לקראת חצות. ידוע לצה"ל שבָּתֵי-אותם אזרחים, משמשים כמחסנֵי-אמל"ח, וכן שהם הוּזהֲרוּ מספר פעמים לנָטְשָם מפני התקפת צה"ל הצפוייה - הרי לְךָ שיטת לחימה – "שפוטת שמאל" הומניסטי – כלומר: אל-מול ראשי הטילים, טעונֵי-כדוריות-מתכת, הַמֻּנְחָתִים ע"י חיזבאללה על מרכזי-אוכלוסייה אזרחית שלנו, כְמוּבן מאליו וּבתֵאוּם נפלא – מסַכֶּנֶת מדינת-ישראל (שפוטת סמאל) וּמקְרִיבה את חיי לוחמיה באמצעות וויתור "הוּמני" על אמצעֵי-לחימה הולמים. וראינוּ אותה תופעה כמעט בִמְדוּיק במבצע "חומת מגן" – ג'נין. מה פֵּרוּשׁ עצם הפעלת שִקוּל-הדעת האמוּר על ה"העדפה" הכרוכה בו, לגבֵי סיכון האויב – מול סיכון לוחמינו, תוך קרב מול אותו אויב? מה פֵּרוּשָם לגבי חיילינו ותחושת צִדְקת-הלחימה וחֵירוּף נפשם בקרב? מה פֵּרוּשׁ שִקוּל-הדעת – "שְפוּט-סמאל" הזה – של הדֶרג המחליט והפוֹקֵד – בעת קרב – מול מִשְׁפחות הלוחמים וּמִשְׁפַּחַת-ישראל כולה? שלא לשאול, חד כתער, מה פֵּרוּשׁ שִׁקוּל-הדעת הזה בכיווּן הַנְחָיַת אויבינו כיצד עליהם ללחום בנו? האם לא הגיע הזמן ללמוד חוסן לאומי מהו? האם לא הגיע הזמן ללמוד מהי: "מִלְחָמָה לַאדני בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר"? (שמות יז, טו) - - - וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל - - -" (בראשית לב, כח) שלך, הקורא, בכבוד,