שני השחקנים הכה משובחים (עידן סמאדג'ה הסוער והחושני, ושירן גרוס המעודנת והכבושה) שמהווים את שני הקטבים שבמערכת היחסים, חושפים נפשית את כל המיצבור שאצרו בתוכם בשנות נישואיהם הקצרות, ומגיעים משיחה מנומסת של זוג שהסתיימו גירושיו, לקרשצ'נדו סוער תוך התערטלות הנשמה במטרה להזדכך. בין הקהל באולם תיאטרון יפו לבטח נמצאו כאלה שמצאו בקרעי החיים של הזוג גם סיטואציות מוכרות להם מחייהם-שלהם עצמם. כמו קורותיה של הסופרת-השחקנית והתסריטאית הנודעת, שפרשת חייה לוטה עד היום בערפל בגלל השוני בגירסות האוטוביוגרפיות שלה כפי שנחשפו בכל ספר ומחזה שכתבה - כך גם הגבר והאישה ב"לה מוזיקה" חוו תקופות מאירות ומלאות אושר, אהבה ותענוג, שהתערבלו באומללות ובשקרים ובבגידות. עד שלבסוף הסתיימו הנישואים בגירושים. ברור שהגבר דואב את כאב פרידתם, למרות שאירעה שלוש שנים קודם לכן. כך גם ברור שהאישה לא מצאה לעולם אהבה, לא במסגרת בגידותיה ולא לאחר גירושיהם, אולי כי היא מקפידה על ריחוק נפשי ורגשי מכל סטוץ שהיא חוותה, ולכן גם לא חוותה מעולם אושר. (מה שנכון אף לגבי חיי הסופרת). הפגישה ביניהם מתרחשת בלובי של בית מלון, ואינה אמורה לעלות לטונים גבוהים. אך לאט-לאט, תוך כדי הדיאלוגים, נחשפים כל תחלואי חיי נישואיהם, שבעטיים הגיעו לקץ החיים המשותפים, והקתרזיס מגיע. עידן סמדג'ה שהוכיח יכולות דרמטיות מעולות עוד בתקופת שנת סיום לימודיו בבית צבי, הן כדראג-קוין-סוחר סמים אכזרי ב"כובע מלא גשם", הן כאביה השיכור של סוניה ב"החטא ועונשו", הן בתפקיד האב ב"מראה מעל הגשר" והן ב"לך לך מארצך" בתיאטרון "תמונע" - הוא שחקן קלאסי עם מנעד רחב, שראוי להשתלב בשורה הראשונה של שחקני התיאטרון הישראלי. במחזה זה הוא מתחיל בנימה רגועה ואלגנטית, בעזרתה הוא מתכוון להחזיר אליו את לב אהובתו. אך כל החשיפות וגילויי השקרים ביניהם לא מותירים זאת, למרות שהוא מגיע לסצינה המרגשת ביותר לקראת הסוף, בה הוא מדגים מהי אהבת אמת בכל התשוקה וסערת הנפש. אם כי, קצת יותר נימה סקסית בסצינה זו הייתה מעצימה אותה עוד יותר. אך מול הר הגעש של סמאדג'ה, ניצב הקרחון הרגשי-שכלי של שירן גרוס, שכבשה אותנו בשנה שחלפה בהפקת תיאטרון אוניברסיטת ת"א ב"ביבר הזכוכית", בקיסמה, עדינותה ורגישותה המופלאים. כאן, ב"לה מוזיקה", היא משמיעה צלילים אחרים, של אישה דעתנית, קשוחה, עומדת על דעתה, שהחליטה לשמור על עצמאיותה תוך ניתוק רגשי מכל גבר עמו בילתה, כולל בעלה. גם מרגריט דוראס עברה מסלול דומה, בילדותה בה הוכתה ע"י אמה ואחיה המסומם, כשהוכרחה לקיים במשך שנים אהבים עם גבר וויאטנמי מבוגר בהיותה בת 15. זאת - ע"מ לאפשר לאחיה אספקת סמים ולקיים את אמה ואותה. בהמשך, כשחזרה לצרפת ונישאה, בעלה נלקח למחנה ריכוז ושוחרר ממנו חולה מאד,והיא טיפלה בו עד שהתגרשו. חיי אומללותה הם שעשוה קשוחה, אהובה על הפמיניסטיות, עד שהפכה לסמל הנשים המודרניות, וזכתה בפרס האוסקר ואחרים על סרטיה, הן כשחקנית והן כתסריטאית. על-רקע זה ניתן להבין את התפתחות הדמות של האישה ב"לה מוזיקה", ומולה - את החום והרגש שמאפיינים את הגבר יפה תואר ומלא התשוקה, שכל וידויי אשתו אינם ממעיטים את רצונו לחזור לחבקה ולאמצה לליבו כבת זוגו לחייו בשנית. הצגה קלאסית במובן שאינה משויכת לזמן או מקום מסוימים, חסרת גבולות ונוגעת ללב כל אחד. אם יש בו רגש ואם חווה פעם אהבה. בחירה נועזת של שני שחקנים צעירים משובחים, בעיסוק בחומר לא יומיומי אך בכל זאת נצחי, בלי אפקטים בימתיים, אך תוך חדירה נוקבת לנפש הדמויות, בבימויו של ג'ורג' מילטינאנו, שאף תרגם עם גלעד רוזנברג את המחזה לעברית. בגלל עושר הבעות השחקנים מול התימצות בתנועה - ראוי היה לצלם זאת בצילומי התקריב לסרט, ולהקרינו בטלוויזיה.