אינני צוק איתן

כחיל בשירות חובה הספקתי ממש ברגע האחרון בשנת 1956, טרם שחרורי מהצבא, ל"הרוויח השתתפות" במלחמה ולהיות נוכח במעמד, כשראש הממשלה דאז הכריז בעקבות כיבוש כל רצועת עזה וכל חצי האי סיני על הקמת ממלכת ישראל השלישית. ממנה הוא נסוג אחרי מספר חודשים. נסיגה בלחצן של ארה"ב וברה"מ שהיה בה הרבה מן הבושה. נסיגה בה לא חשתי צוק איתן. את הימים האחרונים של שירות חובה בצבא עשיתי בעזה. חלפו כבר 58 שנים מהמפגש המיותר שלי עם עזה. אני נושא עד היום את תעתועי המפגש הזה. מפגש עם עזובה ועוני השולטים ביד רמה. פלגי ביוב סוללים לעצמם אפיקים ונעים בחופשיות רבה בצפיפות האורבנית ולעתים נגעו גם בפתחי בתים. הפלוגה שלנו התמזל מזלה והיא התמקמה בלבו של ירוק ונקי, מטופח מאוד ושמור יפה. אנחנו נשלחנו להתמקם בפתחו של בית קברות צבאי בריטי. פתחו של משטח ירוק מרהיב, מְגֻנָּן יפה ובתוכו למעלה מ-3000 קברים של חללי הצבא הבריטי, רובם ממלחמת העולם הראשונה ומיעוטם כ-200 ממלחמת העולם השנייה. בית הקברות סרוג במרבדים ירוקים ובהרבה כתמי ורד ושושן. את הימים האחרונים בשירות חובה העברתי בפתחו של "אי ירוק", כאילו ירד מפלנטה אחרת לתוך מוות שמסביב, לתוך עוני וצפיפות אימתנית של בית נוגע בבית... את האבסורד של המלחמה פגשתי בסיור פתע שערכנו בבית הקברות. נחשפתי לשמות של חללים שבאו מאוסטרליה, היו שם גם שמות חללים מהודו. לא עזבה אותי המחשבה איזה אבסורד תובעת מלחמה מהחיים. לגדול בהודו, לדבר בשפת מקום זר ורחוק, לחיות את מאווייה הלאומיים והתרבותיים של הודו ולמצוא את המוות בשעריה של העיר עזה או בחולות מדבר סיני הרחוק מביתם. אל הפינה בעזה הירוקה, לזיכרון רחוק מלפני 58 שנים, חזרתי אמש, כשנחשפתי לסרט "שדות אדומים" בסינמטק בתל אביב. סרט המספר את סיפורם של מטפחי שדות עזה, המוריקים בירוק מרהיב עם כתמי אודם מבהיקים של תות שדה. פרי שכבש את שווקי אירופה באמצעות חברה יצוא ישראלית "אגרסקו" שאת מוצרי עזה ייצאה בעבר תחת השם "קורל", ללא ציון של ארץ הייצור... בין טיל לטיל בין הפגזה להפגזה עִיבְּדוּ את השדות חקלאים חשופים לאש בצד הישראלי ובצד הפלשתיני. חשופים למוות צבעו את האדמה בירוק. רקטות מוות מעזה לעברה של ישראל ורקטות מוות מישראל לעזה מוחקים את הירוק בשני הצדדים ומכתימים אותו באדום מדמם, בפחד, באימה, באימהות ישראליות ובאימהות פלשתיניות המגדלות ילדים בעולם מסויט ובלתי אפשרי. אני מודה, אינני צוק איתן, כשמשמים ממטירים אש מוות על שדות בעזה, ומעזה ממטירים אש מוות על שדות של נחל עוז. אינני צוק איתן כששני הצדדים ממטירים אש מוות. מעט עידוד בתוך הכאוס הזה מצאתי, כשיצאתי מהסרט לרחבת הסינמטק ופגשת את האוהל של הורים שכולים ישראלים ופלשתינים האומרים את האמת העצובה, "זה לא ייגמר עד שנדבר". אינני צוק איתן. קמצוץ של איתנות שאבתי מכרזה בפתח האוהל, המבהירה מדוע ההורים השכולים באים ערב-ערב לכיכר - "אנו ישראלים ופלשתינים שאיבדנו את היקרים לנו בעימות המתמשך, נוטלים על עצמנו להיות סמן של פיוס ושל הידברות ומתייצבים כאן בכיכר השלום". אודה, רציתי להיות צוק איתן, אך אינני צוק. אבל מהנחישות ומהאמונה של הורים שכולים ישראלים ופלשתינים שהחליטו לדבר שלום, שאבתי מעט איתנות ותקווה שמשני צידי הגבול של נחל עוז עוד יעבדו את האדמה, הירוק יכבוש את המרחב ויניס את האדום המדמם.