יותר מחודש של לחימה בעזה ועדיין אין הכרעה מול חמאס. המטרה של מבצע ״צוק איתן״ הייתה ברורה: הפסקת גשם הטילים על ישראל והשבת השקט הביטחון לתושבי הדרום (וכרגע גם לשאר תושבי מדינת ישראל).
בהתחלה סברו הדרג הצבאי והמדיני שתקיפות אוויריות יעשו את העבודה. אבל חמאס התכונן שנים לעימות מסוג זה ולמעשה ניטרל את העליונות האווירית של צה״ל. רשת מנהרות מרשימה שמקשרת את כל רצועת עזה מניידת את לוחמי אירגוני הטרור בעזה בביטחון, הרחק מהזרוע האימתנית של חיל האויר. הנהגת חמאס מתאכסנת בביטחה בבונקרים מבוצרים מתחת לבתי חולים, אמל״ח וטילים מאוכסנים עמוק מתחת לשגרירויות זרות, ומשגרי טילים מוסתרים היטב באדמה בסמיכות למתקני או״ם ורשתות טלוויזיה ועיתונות זרות. לוחמי חמאס לא צריכים להיות בקרבת מקום על-מנת ולשגר את הטילים הללו, ולכן המערך האנושי לא נפגע.
בניגוד לדעה הרווחת בציבור, המבצע הקרקעי לניטרול המנהרות לא היה מיועד לפגוע בחמאס. זאת הייתה פעולה הגנתית, מוגדרת היטב, שאף אחד בדרג המדיני לא היה יכול להתנגד לה. בעתיד הקרוב או הרחוק, כשחמאס יבצע פיגוע חטיפה או פיגוע ראווה דרך אחת המנהרות, אף פוליטיקאי לא מעוניין ששמו יישא באחריות של היעדר טיפול במנהרות. לכן, מלבד פעולה הגנתית, השמדת המנהרות הינה גם תעודת ביטוח לדרג המדיני שעשה את כל יכולתו על-מנת להשמיד את המנהרות ״שידענו עליהם״.
כולם ידעו שהמבצע הקרקעי המוגבל לא יכריע את חמאס. לכן, הדעה בקרב הקבינט והדרג הצבאי הייתה שהשקט והביטחון יחזרו על-ידי מכלול הפעולות שצה״ל יזם, אבל בעיקר על-ידי התקיפות אוויריות. כתישה מהאוויר תצרוב ״הרתעה תודעתית״. עד הפסקת האש, צה״ל תקף מעל 4760 מטרות. ״הדאחייה של עזה״, אמרו קצינים בכירים ושרים בקבינט, תשיג את ההרתעה מול חמאס.
לא חיזבאללה
אבל חמאס הוא לא חיזבאללה ועזה היא לא ביירות. ראשית, חיזבאללה לא שולט בלבנון באופן אבסולוטי כפי שחמאס שולט בעזה. לחיזבאללה, למרות כוחו הלא מבוטל, עדיין יש לא מעט מתנגדים בלבנון, שיש להם את הכוח והיכולת להביע ביקורת על חיזבאללה ואף יותר מכך, להגיע לעימות אלים עם הארגון. במילים אחרות, חיזבאללה צריך לתת דין וחשבון על מעשיו לאזרחי לבנון בכלל ולמתנגדיו בפרט.
שנית, תושבי לבנון הם לא תושבי עזה. ביירות נחשבת לפריז של המזרח התיכון. העיר עשירה בחיי לילה, מועדונים, ומסעדות. תושבי לבנון חיים ברמה מאוד גבוהה בדומה לסטנדרטים מערביים. המתקפה של צה״ל ב-2006 פגעה קשות בתשתיות כגון מחלפים, גשרים, רשתות חשמל וטלפונייה, שדה התעופה (שהושבת מפעילות), וכדומה. במילים אחרות, מלחמת לבנון השנייה פגעה קשות באיכות החיים הגבוהה של תושבי לבנון.
השילוב של איכות החיים של אזרחי לבנון שנפגעה קשות, יחד עם היכולת של מתנגדי חיזבאללה להביע ביקורת הרסנית על התנהלותו של הארגון, ולחייב אותו לשלם על הנזקים הקשים שנגרמו עקב תקיפות צה״ל מתקציבו של הארגון, יצרו את האפקט ההרתעתי שצה״ל ייחל לו. במילים אחרות, על חיזבאללה ישנם מנופי לחץ שהופעלו על-ידי תקיפה מהאוויר.
הסיפור בעזה
במקרה של חמאס בעזה הסיפור שונה. מנופי הלחץ על חמאס שמופעלים על-ידי תקיפות מהאוויר אינם קיימים. ראשית, מצבם של תושבי עזה מלכתחילה הינו קשה ואיכות החיים אינה מתקרבת בהשוואה לאיכות החיים של תושבי לבנון. שנית, לחמאס אין מתנגדים בתוך עזה שיכולים להילחם עם הארגון. פלשתינים בעזה אינם בעמדת כוח להביע ביקורת על חמאס. למרות שהדיווחים מעזה מראים שרוב התושבים מעוניינים בהפסקת אש ואפילו שלום עם ישראל, אין להם את היכולת להשפיע על חמאס, שמחזיק בתושבי עזה כבני ערובה ומחליט על האג׳נדה.
דיווחים על הפגנות נגד חמאס בעזה בזמן מבצע צוק איתן מעידים שכל המתנגדים הוצאו להורג כמשתפי פעולה של ישראל (ובאופן אירוני, מספרם נוסף למניין ההרוגים כתוצאה מתקיפות ישראליות). יתרה מכך, נראה שההנהגה הפלשתינית המתונה בגדה מיישרת קו עם חמאס, מתוך פחד שהציבור בגדה המערבית ייתמוך יותר בחמאס שמצטייר בגדה כמגן של הזכויות הפלשתיניות נגד הכיבוש הישראלי.
כשבוחנים מקרוב את כל הגורמים הללו מבינים היטב שדוקטרינת הדאחייה של ביירות לא יכולה להשפיע על חמאס בעזה. הכתישה מהאוויר והריסת עזה לחורבה לא פוגעת בחמאס שמחופר ומוגן עמוק באדמה. להפך, היא רק מחזקת את חמאס. ראשית, אחד האינטרסים העקיפים של חמאס הוא לדכא ולהחליש את תושבי עזה על-מנת שלא יוכלו להתנגד לו בזמן שהוא נלחם עם ישראל. היררכית הצרכים של מאסלו נותנת גיבוי לנקודה זו: בני אדם שצריכים קודם כל לדאוג לצרכיהם הפיזיולוגים — הווה אומר מזון להתקיים וסוג של מקלט ללון בו — לא יוכלו להתקדם הלאה במעלה הפירמדה ולשפר את מצבם הפוליטי. על אחת כמה וכמה להתנגד לחמאס.
לאחר המבצע, לחמאס יהייה יותר קל לעזור לתושבי עזה. וכל זאת תודות לצה״ל, שהוריד את רמת החיים של תושבי עזה המסכנים לשפל עוד יותר ממה שהייה לפני תחילת המצבע. מנקודה זאת של שפל, חמאס יצליח להצטייר כמושיע שהציל את האוכלוסייה העזתית. שנית, תמונות ההרס מעזה והרג האזרחים החפים מפשע, למרות שחד-משמעית הינן אשמת חמאס, מרוקנות את מצבר הלגטימיות של ישראל והופכות את חמאס מתוקפן לקורבן, ואת ישראל מקורבן לתוקפן.
אז לאן הולכים מפה? כיצד מפסיקים את ירי הטילים ומחזירים את הביטחון לתושבי ישראל?
לאור העובדה שדוקטרינת הדאחייה נכשלה ולחיל האוויר אין את היכולת להשמיד את חמאס, נראה שכרגע יש למדינת ישראל מספר אופציות.
אופצייה ראשונה: להסכים לדרישות של חמאס. לאור חוזקו של חמאס מול חיל האויר וחוסר הרצון של ההנהגה המדינית הישראלית לקחת סיכונים, נראה שלא תהיה ברירה אלא להסכים לדרישות חמאס, כולן או חלקן, כפי שהיה בעופרת יצוקה ועמוד ענן.
ההשלכות: בטווח הקצר השקט והביטחון יחזרו וירי ייפסק. בטווח הארוך, התוצאות יהיו קטסטרופליות. ברמה המדינית, מהלך כזה יחזק את חמאס ויחליש את ההנהגה המתונה בגדה. גם צבאית, חמאס יתחזק, ועוד שנתיים שלוש צה״ל יימצא את עצמו נגד חמאס הרבה יותר קטלני.
ארגוני הטרור מסביבנו יפרשו את המהלך כחולשה ושישראל מבינה רק כוח, וישתמשו באותן טקטיקות על-מנת להביס ולהשפיל את מדינת ישראל.
במידה והנהגת ישראל אינה מתכוונת להיכנע לחמאס ולנהל מו״מ עם ארגון הטרור, עומדות בפניה האפשרויות הבאות.
אופצייה שנייה: מלחמת התשה. במילים אחרות, יש אפשרות להנציח את המצב כרגע, בו חמאס יורה טילים וחיל האויר תוקף בחזרה. ספק שאחרי תקיפות של מעל 4670 מטרות חיל האויר יכול לגרום לנזק משמעותי לחמאס, מלבד פגיעות סזיפיות של משגרים.
ההשלכות: למרות שחיל האויר יכול לבצע פעולות כירוגיות ולמנוע הרג אזרחים, בסופו של דבר מצבר הלגטימיות של ישראל ייתרוקן. הרג אזרחים הינו בלתי נמנע, וסביר להניח שהלחץ הבינלאומי יאלץ את ישראל להיכנע לפני חמאס, שבניגוד לישראל, אין בעיה לעמוד מול לחץ בינלאומי לתקופה ממושכת. גם אם ישראל תעמוד מול הלחץ הבינלאומי, זאת תהייה מלחמה של ״מי נשבר ראשון״, וסביר להניח שייקח חודשים מרובים על-מנת להכניע את חמאס.
ההשלכות הכלכליות של מלחמת התשה ארוכה מסוג זה יהיו שליליות, אבל לא הרסניות. סביר להניח שמדינת ישראל תוכל לעמוד בהן. כמו-כן, העורף יצטרך להתרגל למציאות המורכבת של אזעקות צבע אדום ושהות במרחבים מוגנים.
אופציה שלישית: אי-תגובה צבאית והגברת המצור על עזה. חמאס התכונן היטב במשך שנים ארוכות נגד צה״ל וחיל האויר. לכן, יש את האופציה לחשוב מחוץ לקופסה ולהפתיע את חמאס בדרכים שהוא לא התכונן אליהן.
אי תגובה צבאית והגברת המצור בהדרגה תציב לחמאס דילמה: האם להמשיך את ירי הרקטות על ישראל באופן חד-צדדי?
במקרה זה, אפשר להגביר את הלחץ על חמאס בהדרגה על-ידי הגברת המצור. לדוגמה, הטלת אולטימטום שאם תוך שבוע ירי הטילים לא יופסק ייסגרו המעברים מישראל. לאחר מכן החשמל ינותק, לאחר מכן המים, וכדומה.
ההשלכות: חוסר הרוגים בצד הפלשתיני ומראות ההרס שלא יגיעו מעזה ימלאו את מצבר הלגטימיות של מדינת ישראל. סביר להניח שבתחילה חמאס יגביר את ירי הטילים על-מנת לגרור את ישראל להגיב צבאית, אבל בסופו של דבר מצבור הטילים ייתרוקן והלחץ של האוכלוסייה העזתית על חמאס ייגבר. תודות לכיפת ברזל צפוי מינימום של נפגעים בעורף הישראלי. המצב ההומנטרי בעזה יחריף ואיתו הביקורת על ישראל, אבל עם הסברה נכונה אף אחד לא יצפה שישראל תפתח את המעברים או תתקן את רשת החשמל בזמן שחמאס יורה רקטות.
מנהיגים ישראלים יוכלו להעביר את האחריות לאספקה לעזה למצרים שעליהם חמאס לא יורה טילים, ולהתנות את פתיחת המעברים בהפסקת אש ארוכת טווח, בלי שום ויתורים וניצחנות לחמאס כמו נמל ימי שיסכנו את ישראל. סביר להניח שמדיניות כזאת תגרום לאסון
הומניטרי בעזה, אבל ללא תגובה צבאית ישראלית האצבע המאשימה בעולם יכולה להיות מופנית רק על חמאס, וכל ביקורת על ישראל תהייה מופנית גם למצרים שסוגרת גם היא את המעברים.
מבחינת ישראל, העורף יצטרך לספוג הרבה טילים וממשלת ישראל תאלץ לעמוד מול לחץ פנימי אדיר שידרוש תגובה צבאית קשה על התקפות הטילים. אבל במוקדם או במאוחר הזמן יעשה את שלו וחמאס ייצא מובס ומוחלש, כל עוד ממשלת ישראל לא תנהל מו״מ ותתן לחמאס הישגים. יש לקחת בחשבון שמדובר בתקופה ארוכה של רסן ואיפוק צבאי וחוזק של העורף.
היתרונות של אופצייה זאת הינה מספר נמוך מאוד של נפגעים בצד הישראלי לעומת האופצייה הרביעית.
אופציה רביעית: כיבוש עזה ומיטוט שלטון חמאס. פשוטו כמשמעו: היכן שחיל האויר נכשל, זרוע היבשה תצליח. כיבוש עזה ימוטט לחלוטין את שילטון חמאס ותביא לפירוז מלא של הרצועה.
ההשלכות: מהלך כזה יהיה מהיר, אבל ייקח כמה שבועות לפחות לאחר הכיבוש לנקות את הרצועה מנשק. סביר להניח שירי הרקטות ייפסק כמעט לחלוטין לאחר מספר ימים: הכוחות על הקרקע יגיעו לאתרי השיגור בלב השכונות האזרחיות וינטרלו את המשגרים.
מבחינת כמות הנפגעים, גם למהלך זה סביר להניח שחמאס התכונן במשך שנים. במקרה הגרוע, מצפה לצה״ל כמות נפגעים גדולה. בעוד העורף בישראל יכול לעמוד בפני מתקפות טילים ממושכות, ספק אם אנחנו מוכנים לכמות של 500-1000 חיילים הרוגים, ואולי אפילו יותר. במקרה הטוב, לפי עדויות שנאספו מחיילים מהשטח, ככל שצה״ל ייתקדם פנימה יש אפשרות שנראה עריקה של לוחמי חמאס. במידה וצה״ל יגיעה במהרה למנהיגי חמאס, סביר להניח שהעריקה משורות החמאס תתעצם.
מהלך כזה ייתן מענה מהיר להפסקת ירי הרקטות והשבת הביטחון לתושבי ישראל. אויבי ישראל בצפון ומסביבה יבינו שיש קווים אדומים שאותם אינם יכולים לחצות וישראל לא מוכנה לקבל. העורף ישוב לשגירה במהירה וחמאס יושמד. אבל השאלה הגדולה, מה יהיה עם גורל השלטון בעזה? מי יהיה אחראי על האזרחים? האם ניתן יהיה להחזיר את השלטון לאבו מאזן? אולי יהיה אפשר להעביר את השלטון בעזה לכח בינלאומי? או אולי אפילו להחזיר את עזה למצרים (החלום הרטוב של ישראל)?
לסיום, מנהיגי ישראל ישראל צריכים לבחור בין אופציה גרועה לגרועה יותר. לכל אופצייה יש את היתרונות והחסרונות שלה. האופציה הרביעית של כיבוש עזה ומיטוט חמאס היא ההבטחה היחידה לשקט וביטחון בטווח הארוך, אבל גם הריזיקנטית והמסוכנת ביותר מבחינת ישראל. מצד שני, ככל שנחכה יותר נשלם מחיר כבד יותר בעתיד, ואולי אף נגיע לנקודה בה לא נוכל צבאית לכבוש את עזה ולמוטט את חמאס. היה הרבה יותר קל לצה״ל לכבוש את עזה ב-2007 כשחמאס רק עלה לשלטון מאשר עכשיו. לפי לוגיקה זו, אם בוחנים את קצב ההתעצמות של חמאס, סביר להניח שיהיה יותר קל לכבוש את עזה עכשיו מאשר עוד כמה שנים.
האופציה האולטימטיבית ביותר של מדינת ישראל היא למצות את כל האופציות האחרות לפני שנכנסים לעזה. את האופציה הראשונה ניסנו: נכנענו לדרישות חמאס אחרי עופרת ייצוקה ועמוד ענן. בתמורה ישראל קיבלה יותר טרור וחמאס מחוזק. את האופציה השנייה של מלחמת התשה גם ניסנו במובן מסוים: אנחנו מנהלים מלחמת התשה כבר 14 שנה בעוטף עזה. חמאס אויב עקשן ואכזר שאין לו בעיה שבני עמו ייסבלו.
את שתי האופציות האחרונות עדיין לא ניסנו. ישנה אפשרות לשלב בין האופציות השלישית והרביעית על-ידי יצירת מסכת איומים הדרגתית והצבת אולטימטומים: תחילה סגירת המעברים, לאחר מכן החשמל והמים. במידה וחמאס ימשיך, חידוש התקיפות האוויריות ולסיום כיבוש הרצועה, תוך כדי עמידה ישראלית באיומים על-מנת להעביר לצד השני שישראל מאיימת - ומקיימת. יש לזכור, שבזמן הנוכחי התנאים הגאופוליטים במזרח התיכון מאפשרים לנו למוטט את שילטון חמאס מבלי להסתכן בפתיחת חזית נוספת - בחיזבאללה וסוריה עסוקים במלחמת אזרחים עקובת דם - פריבלגיה שבעתיד הלא צפןי של המזרח התיכון עלולה להשתנות.
