בהקדמת ספרו מציין בצדק בועז סנג'רו כי אין עוול גדול יותר שנגרם לאזרח מאשר הרשעתו של אדם חף מפשע, כותב בצדק פרופ' בועז סנג'רו בהקדמה לספרו. ספר זה מסביר מדוע נגרם לעיתים עוול כזה, מתוך פריסה של תמונה רחבה החייבת לעורר הד ציבורי לשינוי המצב מיסודו.
סנג'רו עומד על מגוון הסיבות לכך. למשל: ייחוס משקל גדול מדי לראייה מסוימת. עוד הסבר: התפיסה המוטעית של "אשמת החשוד", לפיה מניחים החוקרים שהחשוד אשם ונותר רק למצוא ראיות אשר יוכיחו זאת, ולכן עיקר המאמץ מופנה להוצאת הודאה מהחשוד ולא לחקירת הממצאים בשטח. כאן עומד סנג'רו על הרשעת חפים מפשע על סמך הודאתם ועל התפיסה לפיה ההודאה היא "מלכת הראיות"; למעשה, הוא אומר, היא "קיסרית הרשעות השווא.
טעות בסיסית נוספת המוזכרת כבר בתחילת הספר היא הסתמכות על עדויות ראייה מוטעות. בהקשר זה מצוין, ש"במקרים רבים עדי הראייה המתבקשים להצביע במסדר זיהוי על האדם שאותו ראו מבצע עבירה, נוטים לבחור באדם כלשהו מבין הניצבים במסדר, מתוך הנחה מוטעית שמבצע העבירה ודאי נמצא ביניהם, שעה שבמציאות הוא כלל לא נמצא במסדר".
בעיה מרכזית נוספת היא דווקא הסתמכות על עדויות מומחים, "שלעיתים הן מטעות מאוד", בתחומים אותם מגדיר המחבר כ"מדע זבל" או "מדע פגום". כך למשל: השוואה מיקרוסקופית של שערות הופרכה ע"י השוואות גנטיות. לתחום זה שייך גם חוסר פיקוח על מכשור המשמש להפקת ראיות מדעיות. בהקשר זה יש לציין שלמרות חשיבות טביעות האצבעות, יש גם בהן סכנה לשגיאות ולהרשעת חפים מפשע.
סנג'רו עומד נכוחה על תפקוד הגורמים האנושיים במערכת הפלילית, וראוי לקרוא מספר פעמים את טענותיו בדבר הפער בין המצוי לרצוי: "מהו תפקידו של חוקר המשטרה? לא להפליל את החשוד, אלא לחקור כראוי במטרה למצוא ראיות אשר אולי תתמוכנה באשמתו של החשוד, אולי תתמוכנה דווקא בחפותו ואולי תתמוכנה באשמתו של אדם אחר.
"...מהו תפקידו של התובע? לא השגת הרשעה בכל מחיר. התובע מייצג את המדינה ואת הציבור בכללותו, והגדרה נכונה של תפקידו היא שעליו לסייע לבית המשפט להגיע לתוצאה הנכונה ולעשות צדק".
בפרק הראשון מפריך סנג'רו את הדעה המקובלת: "רבים טועים לחשוב שהרשעה פלילית של אדם חף מפשע היא מאורע נדיר, אשר שכיח רק בספרות ובקולנוע". אולם, מהפכת הדנ"א אפשרה אימות או הפרכה על סמך דגימה אנושית קטנה. בהקשר זה מוזכר פרויקט החפות האמריקני של בארי שק ופיטר ניופלד, שעל סמך בדיקות הדנ"א שנעשו לאסירים שטענו לחפותם, זיכו מאז 1992 יותר מ-300 אסירים שהורשעו ברצח או אונס – למעלה משליש מן המקרים בהם נעשו ההשוואות הגנטיות. במחצית מהמקרים שבהם זוכו האסירים, הובילו הבדיקות גם לחשיפת העבריין האמיתי.
בישראל, לעומת זאת, לא ניתן כלל לזכות על סמך פרויקט חפות המבוסס על בדיקות גנטיות, וסנג'רו טוען שיש לו הסבר: "זאת משום שרשויות אכיפת החוק, כפי הנראה, לא מילאו את חובתן לשמור לאחר ההרשעות על הממצאים והדגימות מזירות הפשע הדרושים לביצוע הבדיקות".
עם כל החשיבות של הספר, יש בו פרקים שאינם קלים לקריאה לקורא הממוצע בשל חישובים מתמטיים. כך למשל לא ברור כיצד ניתן להבין את המשפט הבא: "לכאורה ניתן לחשוב שבישראל המצב טוב יותר, שכן הרטוריקה המקובלת באשר לחובת התביעה להוכיח את האשמה מעבר לספק סביר איננה של 90% כבמשפט האמריקני אלא של 98% או 99% של דרישה ל'מידה גבוהה של הסתברות הגובלת בוודאות'". כיצד ניתן לחשב את האחוזים הללו, ישאל מן הסתם הקורא המצוי.
סנג'רו עוסק גם במקרים ספציפיים של הרשעת חפים מפשע בישראל. למשל: טארק נוג'יראת הודה ברצח החייל אולג שייחט, שחזר את המעשה וידע לספר על פרטים מוכמנים מזירת העבירה. אלא שלמזלו נתפסו הרוצחים האמיתיים שהובילו את החוקרים אל המקום בו הטמינו את הנשק, ורק אז התברר שההודאה של נוג'יקאת והשחזור שנלווה לה היו שקריים.
לאחר ההתייחסויות הפרטניות, פורס סנג'רו את הסיבות להרשעת חפים מפשע, כמו הודאות שווא בשל מבנה אישיות הנחקר, אי-הבחנתו בין דמיון למציאות, כמו גם "לחציים חברתיים, כגון הרצון לחפות על העבריין האמיתי". תופעה אחרונה זו מכונה בשפת העבריינים " קוף": אדם הנוטל על עצמו אחריות לביצוע עבירה וזאת ממניעים שונים, בדרך כלל כספיים.
כהסבר למאמץ לגבות הודאה כותב סנג'רו: "כשטועים לחשוב שההודאה היא ראיה חזקה, וכשמוכנים להרשיע על בסיסה בלבד, אין זה פלא שעיקר המאמץ של חוקרי המשטרה מושקע בניסיון לגבות מהחשודים הודאות. ההסבר שלי לכך מורכב.
"ראשית, המשטרה פועלת על-פי התפיסה המוטעית של 'אשמת החשוד'. מניחים שהחשוד הוא האשם ומחפשים ראיות לאשמתו. שנית, ההודאה עדיין נחשבת (בטעות) לראיה מכרעת. שלישית, מדד מרכזי להצלחת המשטרה, להצלחת התביעה, לקידום חוקרים וחוששני שאף לקידום תובעים, עודנו אחוז ההרשעות הגבוה. רביעית, גביית הודאות היא אמצעי קל וזול יותר בהשוואה לדרכי החקירה האלטרנטיבות.
"חמישית, השופטים אינם נוטים לפסול הודאות, ובכך משדרים לחוקרים שהדרך של חילוץ הודאות מהחשודים היא נכונה. שישית, השופטים מאפשרים למשטרה להשתמש במעצר כאמצעי לחץ על הנחקרים להודות. שביעית, נראה שרבים עדיין זקוקים לטקס ההודאה, שבמסגרתו הנחקר כביכול מסכים לכל מה שהחברה מעוללת לו וממרק את מצפונו".
מול ההודאה גורס סנג'רו שיש צורך בראיה עצמאית בדרגת סיוע, שהיא "ראיה אוביקטיבית, עצמאית חיצונים לנאשם, התומכת במסקנה שהנאשם הוא שביצע את העבירה". הדברים מקבלים משקל יתר לאור חוסר היכולת של השופטים לזהות הודאות שווא. כך למשל במחקר בו היו 120 הודאות שווא, 82% הובילו להרשאות שווא.
בסיכום הדיון בראיות המדעיות כותב סנג'רו מתוך גישה משווה (שתמוה שטרם זכתה עד כה לעמוד במרכז הדיון הציבורי) ש"יש לפתח מכשירים להפקת ראיות מדעיות כפי שמפתחים מערכות בטיחות קריטיות בתחומי התעופה, ההנדסה והרפואה, כך שיהיו יותר מדויקים".
גם הרשעה ברוב דעות היא בעייתית ובצדק דורש סנג'רו הרשעה פה אחד, שהרי מהי משמעות קיומה של דעת מיעוט, אם לא הטלת ספק באשמת הנאשם?!
מדובר בספר רב חשיבות מעצם הצבעתו על פגם מהותי בדמוקרטיה הליברלית (וישראל למעשה אינה כזו) – הרשעת חפים מפשע העלולים לשהות שנים רבות תחת סוגר ובריח. יש לקוות שספר זה יתרום לדיון ציבורי, בין היתר בהצעות שמעלה סנג'רו עצמו לשיפור המצב.
- הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, גורמים ופתרונות, הוצאת רסלינג, 2014, 299 עמ'.