אי-אפשר לכבוש את עזה

במהלך מלחמת הטילים והמנהרות הקרויה "צוק איתן" הרבתה התקשורת לספר פעמים רבות על הישיבות של הקבינט המדיני-ביטחוני שהצטייר כ"מוח הקולקטיבי" של ישראל המגבש את המענה הטוב ביותר לאירועי הלחימה. אולם ככל שנוקפים הימים ועדיין לא הוכרעה השאלה מי ניצח במלחמה, מתחילות לצוף אל פני התודעה הציבורית שאלות מהותיות לא מעטות המטילות ספק מסוים לגבי היכולות הצבאיות של חברי הקבינט. דוגמה מצוינת לבעיה הוצגה בראיון רדיו שאותו הנחה גיא זוהר ובו עלתה לדיון שאלת איכות תפקוד הקבינט במהלך המבצע בעזה. את תמצית השיחה הטעונה משהו - הביא בבלוג שלו הפרשן הפוליטי רביב דרוקר שהתעמת עם האלוף במילואים יעקב עמידרור, ששימש מספר שנים כראש המועצה לביטחון לאומי ויועצו לביטחון לאומי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. רביב סיפר כי בעת הלחימה התקיימו כ-20 ישיבות קבינט שבהן הביעו המשתתפים את דעתם במשך שעות. הדעה הרווחת בישיבות הייתה שחמאס מורתע, חלש, רוצה הפסקת אש. איש מבין חברי הקבינט - כך דיווח דרוקר - לא הציג דעה נוגדת. המציאות שנחשפה לאור השמש בימים אלה מוכיחה אחת משתיים: או שחברי הקבינט טעו, כנראה, בתיאור מצבו של החמאס, או שבאמת לא היה מי שחשב אחרת. וזה מוזר כיוון שבקבינט ישבו אנשים עתירי ניסיון שיכלו להביע בחופשיות את דעתם, כמו הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, ראשי שב"כ לשעבר, אלופים בדימוס, רמטכ"לים, או ראש הממשלה לשעבר אולמרט. האלוף עמידרור ניסה להסביר בשיחה הרדיופונית את עמדתו לגבי תפקוד הקבינט באופן הממוקד הבא: יושבת קבוצה של אנשים אינטליגנטיים בצורה בלתי רגילה, בעלי יכולות מדהימות, והיא צריכה להחליט בין שתי הצעות צבאיות. נכון שלקבוצה יש יכולת אדירה אבל כלים צבאיים אין לה כדי לקבל החלטה צבאית. לעומת זאת, על השאלה אם להיכנס לעזה או לא להיכנס, אין כול עדיפות החלטה לאנשי הצבא. ההחלטה היא מדינית. כל שר בקבינט מבין פי עשר מאנשי הצבא מה כדאי לעשות מבחינה מדינית, אבל מי יקבע מה עדיף - תוכנית א' או תוכנית ב'. אין דרך לקבוע. אם מציעים שתי תוכניות שונות לגמרי לטיפול בבעיה - למשל: אם בוחרים במהלך צבאי של מלחמת התשה ממושכת או בוחרים במהלך של כיבוש עזה - ברור שלשרי הקבינט יש עדיפות עליונה והם צריכים להחליט. עמידרור הבהיר עוד בשיחה כי "צבא זה לא קוסמות". עובדה: "אחרי שנטשנו את השטח לפני כעשר שנים ואפשרנו לצד השני להתכונן למלחמה במשך שנים, הם יצרו אגוז קשה לפיצוח. אבל האם האגוז אפשרי לפיצוח? "אפשרי" הייתה התשובה החד-משמעית. אם צה"ל יקבל את הפקודה הוא יכבוש את עזה. כמה הרוגים יהיו? אני לא יודע. אף אחד בעולם לא יודע. אני חושב שלא יהיו מעט". למען ההגינות יש לציין כי נציג הצבא אמר בקבינט: "צה"ל מוכן לכיבוש עזה, מוכן למבצע מוגבל ומוכן גם להישאר על קו ההגנה ולנהל רק קרבות אש. עכשיו תבחרו אתם חברי הקבינט מה שאתם רוצים". עם זאת הוצגה הסתייגות מסוימת לגבי שיקולי ההחלטות. נטען כי על השאלה איזה קרב-אש יש לנהל, "אין לשום גורם אזרחי בעולם אפשרות לשפוט את המענה הדרוש יותר טוב מאנשי הצבא. כאשר עומד לרשותך צבא הוא מציג לך אלטרנטיבות. היו שלוש אלטרנטיבות - ללכת לכיבוש עזה, ללכת רק נגד המנהרות או להישאר בקו ההגנה. אבל באיזו דרך לבחור בתוך האלטרנטיבה? האם לפעול בצורה מסוימת לכיבוש עזה או לבחור בצורה אחרת וכמה אבדות יכולות להיות - על זה יכולה להשיב רק המערכת הצבאית המקצועית". עמידרור הוסיף הערה שהפתיעה את המאזינים כשאמר: "אני לא מאמין שאפשר לקחת תוכנית צבאית כלשהי ולנתח אותה על-ידי גוף אזרחי אפילו אם בראש הגוף הזה עומד אלוף במילואים, ולומר: "התוכנית שלי יותר טובה". מתוך ניתוח הדברים שהושמעו בראיון עולה שאלה שהתשובה עליה לכאורה מטילה ספק מסוים לגבי התועלת והרמה של הדיונים בקבינט. כך או כך נראה כי לקבינט הייתה השפעה לפחות בתחום של המתינות, האיפוק וההימנעות מהצהרות מתלהמות. למרבה הצער השפעה מן הסוג הזה אינה יכולה להוביל את הגייסות לניצחון. היום, בשלבים המתקדמים של הדיון על הדרך הנאותה להפסקת הלחימה, חשוב להעלות לדיון את התביעה הציבורית המושמעת בחוגים רחבים, כי על צה"ל "לכבוש את עזה" כדי להשתלט על כל מוקדי הטרור ולחסל את האיום המנהרתי והרקטי, וגם מה עלול להיות המחיר הפרסונלי של הכיבוש הקרבי הזה. מספר פוליטיקאים מנסים ללמוד ממלחמות העבר כדי להקיש מהן לגבי העתיד. יש המסבירים כי אם בעבר הרחוק השתלט צה"ל על רצועת עזה תוך ימי קרב בודדים, הרי הדבר אפשרי גם היום. המסקנה הזו שגויה לחלוטין כיוון שהנסיבות ותורת הלחימה הפלשתינים השתנו לחלוטין. מלחמות העבר התנהלו כהתנגשות מערכתית בין צבאות בשטח האויב. כיום לא ניצב צבא מול ישראל. הפעם פועל מול צה"ל מערך מלחמתי המבוסס על ירי מאסיבי של רקטות וטילים לעורף העירוני של מרכז ישראל. בנוסף למערך ההתקפי הזה מפעילים לוחמי חמאס מערך הגנתי של לוחמה בשטח בנוי צפוף ביותר המתמקד במלכוד בתים ומנהרות, בהטמנת אמצעי חבלה המופעלים מרחוק בתוך המירקם העירוני-אזרחי, כמו גם הפעלת טילי נ"ט מתקדמים נגד כוחות השריון הישראלים וגם, ואולי בעיקר, פעילות מתגוננת הנשענת על החסות של האוכלוסייה האזרחית - נשים וילדים - בה נמנעת ישראל לפגוע מטעמים של תדמית. יחד עם כל אלה קיים גורם נוסף שאותו תהיה ישראל חייבת לקחת בחשבון. מהלך צבאי רחב היקף ברצועת עזה עלול לגרום למתקפה משולבת של ירי טילים ורקטות מצד חיזבאללה שבצפון, בשיתוף טילי החמאס והג'יהאד האסלמי מדרום. מכל הסיבות האלה חשוב שישראל תגיע בהקדם למסקנה - אם או בלי דיון בקבינט - כי כיום אי-אפשר לחזור אל תהילת העבר של מלחמת ששת הימים ולכבוש מחדש את רצועת עזה. כל ניסיון השתלטות על מוקדי הטרור יגבה מחיר דמים כבד - בשני המחנות הניצים - שישראל לא תוכל, ואולי גם לא תרצה, לעמוד בו. אל כל אלה יש לצרף אלמנט שלילי נוסף - העמקת הנזק שכיבוש עזה יגרום לשמה ולתדמיתה של ישראל במגרש המשחקים העולמי העוין לישראל.