חיים גנז, ביקורת אנומלית על מצב אנומאלי

המהדורה העברית של ספר זה יצאה באנגלית כבר בשנת 2008, מסביר המחבר בפתח ספרו. מטרת הספר היא: "לנתח באופן פילוסופי את צדקת הציונות העכשווית כפי שמממשת אותה מדינת ישראל. ניתוח זה כולל גם דיון בשאיפותיה הטריטוריאליות והדמוגרפיות של המדינה ובאופן שבו היא מפרשת את עצמה כמדינה יהודית. בלב הספר נבחנת הציונות העכשווית לאור הפער בין גרסה מסוימת, צודקת לדעתי, של האידאולוגיה הציונית, ובין המצב הנוכחי, שהוא תוצר של מדיניותה העכשווית של ישראל וגם של העבר הציוני. שלושה מרכיבים במצב הנוכחי במדינת ישראל עומדים במחקר הספר: בעיית הפליטים הפלשתינים בעקבות מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948, הכיבוש הצבאי ההולך ונמשך בגדה המערבית וברצועת עזה מאז מלחמת ששת הימים... ומדיניות ישראל כלפי המיעוט הערבי החי בגבולותיה מפני 1967" (עמ' 18-19). פתיח זה חופן שאלות ותהיות: מה משמעותה של הציונות מאז הקמת מדינת ישראל? כיצד יכולה להתקיים מדינה המוגדרת כיהודית ואיזה מדיניות יכולה היא לקיים כלפי המיעוט הערבי שבה? כבר בפתח ספרו נדרש גנז לסוגיה הלאומית בהקשר לביקורת על עקרונות הציונות העכשווית: סוג אחד של ביקורת תוקף את העיקרון האתנו תרבותי שקובע כי לאנשים יש אינטרס יסודי לדבוק בתרבותם, לקיימה לאורך דורות ולקבל לשם כך הגנה פוליטית. הסוג השני מפנה את הביקורת כלפי העיקרון הציוני שמצדיק את שיבת היהודים לארץ ישראל" (עמ' 19). יש להקדים ולומר שמעצם שימוש גנז במושג "אתנו תרבותי" ולא "תרבותי" הוא יוצר אי-בהירות. אתניות הוא מושג המתייחס למוצא של קבוצה מאופיינת עד כדי מוצא ביולוגי משותף. אתניות מתייחסת גם לפולקלור ולמסורות של קבוצה המאובחנת מאחרות. האם ליהודים יש מוצא משותף? האם המחקר הוכיח קיומם של גנים יהודים משותפים? אם מדובר בפרקטיקות התנהגויות, האם היו כאלו ליהודים באשר הם, למעט אלו הדתיות?!

לאורך דורות

בפרק הראשון מפתח המחבר את הסוגיה הלאומית ועומד על שני סוגי אידאולוגיות לאומיות: לאומיות אתנו תרבותית ולאומיות אזרחית (שלמעשה במדינה הדמוקרטית המודרנית הן היבטים שונים של לאומיות). בראייתו את הלאומיות האתנו-תרבותית הוא גורס ש"לחברים בקבוצה בעלת היסטוריה ותרבות מובחנת יש אינטרסים יסודיים וחשובים מבחינה מוסרית לדבוק בתרבות הזו ולקיים אותה לאורך דורות" (עמ' 23). אולם כיצד ניתן לדבר על היהודים באנגליה, בעירק, ובישראל כבעלי היסטוריה משותפת וכל שכן, תרבות משותפת? גנז עצמו מסביר ש"הבונד וחסידי דובנוב דגלו באוטונומיה תרבותית ליהודים בארצות שבהן חיו, וכהערה ממשיך ומציין ( ש) "הציונות משכה יהודים במזרח אירופה וגם מערבה ואילו הבונד והמפלגה הפולקיסטית פעלו רק במזרח אירופה" (הערה מס' 1 עמ' 199).אם כן, מה היה המשותף בין ציוני מאנגליה וליידישיסט מרוסיה? מתוקף היות האומה שייסדה את המדינה קודמת לה וחשובה ממנה (עמ' 25) גורס גנז שהציונות הנה אדיאולוגיה לאומית אתנו תרבותית וטענה זו "איננה שוללת את העובדה שלפחות למראית עין היו בה הוגים מסוימים ושלבים היסטוריים מסוימים שצבעו אותה בצבעים של לאומיות אזרחית" (עמ' 25-26). ברשימת חוגיה הוא מצביע על תיאודור הרצל וליאו פינסקר. אולם אם ניקח למשל את הרצל, הגם ביטויה המובהק של התפייסה ליברלית אזרחית בהגותו, יש בכל זאת מקום להבחין בין חזונו ב"אלטנוילד" למימוש הציוני בתקופתו, ומעבר לכך, בין הגותו למימושה של הציונות הסינתטית והמעשית הלכה למעשה.

כור היתוך

גנז ממשיך בחוסר ביקורתיות, לכאורה, בתזה הלאומיות האזרחית ביחס לישראל וכותב כלהלן: "לא רק המניעים והרעיונות של אבות הציונות הבולטים צובעים אותה בצבעי הלאומיות האזרחית, גם פרקטיקות מרכזיות שהונהגו לקידום מטרות הציונות מבטאים תפיסה זו. הבולטת מכולן היא פרקטיקת כור ההיתוך שבו העבירה מדינת ישראל, ובמידת מה ה"יישוב" היהודי שקדם לה, חברים רבים מקהילות יהודיות שונות שהגיעו לישראל. קהילות אלה היו שונות זו מזו בלשונותיהן, במסורותיהן, באורחות חייהן ובחלק ניכר מההיסטוריה שלהן. התנועה הציונית בארץ ישראל והמדינה עצמה לאחר הקמתה בנו מן הקהילות האלה אומה, ועל כן במובן חשוב קדמו הציונות ומדינת ישראל לאומה שיצרו בכור ההיתוך. קדימות כזו אופיינית ללאומיות האזרחית" (עמ' 27-28). זהו ניסוח מיתולוגיסטי מבית מדרשה של תנועת העבודה הבן גוריונית (נוסח ניר ובראלי). ראשית, הכיצד ניתן לדבר על לאומיות אזרחית הרלוונטית רק לאזרחיה היהודים של ישראל? הרי עד לשנת 1966 היו ערבי ישראל תחת ממשל צבאי! שנית, מהי מהותה של המדינה? האם זו הגדירה את עצמה כלאום טריטוריאלי של כלל אזרחיה? אם לא, הכיצד היא אומה של לאומיות אזרחית? אולם דומה שגנז מבצע תרגיל אינטלקטואלי באשר מיד מבהיר: "ומה בנוגע לכור ההיתוך שעיצב את דמות הישראלי בראשית ימי המדינה? כור ההיתוך אינו יכול לצבוע את הציונות בצבעי הלאומיות האזרחית. ראשית מפני שישראל נקטה בפרקטיקה הזו רק למי שנמנים עם הקבוצה האתנו דתית היהודית וסירבה תמיד להפעילה על מי שאינם נמנים עם קבוצה זו", ומיד טוען טיעון הדורש הבהרה "שנית מפני שמניעיה של ישראל בהפעלת המדיניות הזו היו קידום האינטרסים של יהודים (אלו יהודים? מה בין ישראלים ליהודים?) לדבוק בקבוצתם ולקיימה לאורך דורות, ולא העדפת מימושם של ערכים כלל אנושיים על פני האינטרס של יהודים לדבוק בתרבות המקור הלאומית שלהם (ומהותה?)" (עמ' 29-30). ובהערה פתלתלה המתייחסת לקטע זה כותב גנז כלהלן: "אין להסיק מן הדברים כי אני מתנגד לכינון לאומיות אזרחית בישראל במובן שיש למושג הזה בקרב מחברים עכשוויים ( ראו לעיל הערה 2- בה הוא מסביר מדוע יש לכנות את הלאומיות האזרחית לאומיות מדינתית-יב), היינו "לאומיות" המתמקדת בעקרונות פוליטיים אזרחים. גם אם פיתוח לאומיות זו בישראל הוא רצוי, אין פירוש הדבר שהאינטרסים של יהודים וערבים בישראל לדבוק בתרבויותיהם המקוריות ולחיות חלקים מרכזיים של חייהם במסגרתן הם עניין שצריך להתעלם ממנו. הציונות הייתה בעיקרה מענה לאינטרסים של יהודים לשמור על תרבותם ולחיות במסגרתה. הספר הזה מתמקד בציונות ובמה שרשאית ישראל לעשות כדי להגשימה כלאומיות אתנו- תרבותית. יש הרבה מה לומר על מה שצריכה ישראל לעשות כדי לייצר סולידריות בין אזרחיה היהודים והערבים, אולם עניין זה אינו עומד במוקד הספר" (הערה מס' 18, עמ' 203- 204).

מדינה דמוקרטית

למרות שהוא כותב דברים אלו בהערת שוליים מדובר בדברים חשובים ובעייתיים. הגם כינונה של מדינת ישראל ובה אזרחים ישראלים כשהתרבות ההגמוניאלית היא העברית-ישראלית, כותב גנז כאילו בתקופה אחרת שבה טרם נוצרה תרבות זו ומעמד אזרחי זה הקיים. לא ברור מהי התרבות המקורית של היהודים, כי לא ברור במה יהודים אלו הנם יהודים ומדוע יהודיותם זו חופפת בהכרח את תרבותם. גם ולא ברור האם יכולים מי שאינם יהודים להשתלב בתרבות זו ואם לא, אז מדוע, ואיך זה עולה בקנה אחד עם היות ישראל מדינה דמוקרטית. ראוי לשאול את גנז השולל הכרחיות של טעמים הומניסטים וליברליים ללאומיות האזרחית ואת העדרם המחויב מהלאומיות התרבותית (עמ' 34), שתי שאלות: א. כיצד ניתן להגיע לרב תרבותיות כבבריטניה (אותה הוא מגדיר כרכה, הערה מס' 29 עמ' 305) שעברה משלב הלאומיות האזרחית, לשלב הלאומיות הרב תרבותית? ב. מהן הדוגמאות למדינות דמוקרטיות ליברליות בעלות לאומיות אתנית עליהן הוא יכול להצביע? (לא ברור איך הוא מיישב את דבריו עד כה עם דבריו כלהלן: "ענייני הוא בציונות הרואה באומה היהודית אומה שווה לכל אומה אחרת, אומה שערכה צריך להתחרות בערכים אחרים שראוי שינחו את חבריה, ערכים כמו שוויון וחירות", עמ' 41).

חזית הכל

גנז מנסה לפרוס קשת רחבה של אפשרויות ביחס לזכות ההגדרה העצמית של קבוצות אתנו-תרבותיות ובעשותו זאת מחליף בין תרבות לבין לאומיות. הוא מסביר את חשיבות זכות ההגדרה העצמית וממהר לסייג ולומר שאין בהכרח צורך במדינת לאום שהרי "ניסיונן של קבוצות רבות בעולם מראה כי מדינה אינה האמצעי היחיד לעשות זאת: האוכלוסיות דוברות הצרפתית והפלמית בבלגיה, האוכלוסיות דוברות הצרפתית, הגרמנית, האיטלקית והרומנש בקנטונים השונים של שווייץ, הפרנקופונים והאנגלופונים בפרובינציות השונות של קנדה... כולם מוכיחים שאפשר לשמר אינטרסים אתנו תרבותיים גם ללא מדינת לאום" (עמ' 85). אולם - האם שוויץ איננה מדינת לאום? שוויץ בהגדרתה הנה מדינת לאום שוויצרית המורכבת מדוברי מספר שפות. בלגיה היא מקרה שונה, באשר יש פער בין המישור התחוקתיי של היותה מדינת לאום של שתי קהילות, לבין המישור הפוליטי מפלגתי שנע בין שמירת שלמותה לפיצולה הקהילתי-אוטונומי. להצדקת תפיסתו התרבותית אתנית מבצע גנז מספר מהלכים אין הוא רואה בתרבות הלאומית את חזות הכול באשר איננה עניינה היחידי של בני האדם באשר "ענייניים של אנשים שינהגו בהם בכבוד ובשוויון חשוב לא פחות מעניינם בתרבותם"(עמ' 86). שנית הוא מבחין בזכות הגדרה עצמית תת מדינתית תוך הכרה בזכות הגדרה בין מדינתית. הוא גורס ש"הגדרה עצמית לאומית צריכה להתבטא בזכויות יתר המוענקות לקבוצות אתנו תרבותיות במדינות הריבוניות שקיימות בטריטוריות שלהן. הזכויות הן: א. זכויות שלטון עצמי בעניינים שונים. ב. זכיות ייצוג במוסדות המדינה ובמרחב הציבורי שלה. ג. זכויות לשימור תרבותי" (עמ' 87). מאחר שמדובר באוטונומיה פנימית הוא רואה בכך זכויות במדינה ולא זכות למדינה, "הבחנה זו היא שהופכת פירוש זה להגדרה עצמית לפירוש תת מדינתי. ברור כי יותר מקבוצה לאומית אחת יכולה ליהנות מזכויות אלה במדינה אחת. זאת ועוד, מדובר בזכויות המבוססות על אינטרסים של כל חברי הקבוצה הלאומית - לא רק אלה שהם אזרחי המדינה, אלא גם אלה הנמנים עם פזורותיה - מה שמעניק לתפיסה הנוכחית גם ממד בין מדינתי" (עמ' 87). כאן יש לשאול, מה מגדיר את זהותם הלאומית של היהודים כיום בכלל, ויהודי המערב ?( המשולבים במדינותיהן וזוכים למלוא הזכויות בפרט)? היש לראותם כמיעוט לאומי בארצם (הפזורה)? האם הם אזרחים פוטנציאלים של ישראל? דומה שהשיח הציוני הלאומי כיום על-אודות לאום פזורה יהודי הנו שיח פטרוני מכליל המתעלם ממציאות חייהם הפוליטית של היהודים. ( כאן ניתן להזכיר בהערת אגב כי דרישת ישראל שהגירת יהודי בריה"מ תהיה אך ורק אליה ולא תהיה חופשית, מאששת שיח זה שהינו אנטי דמוקרטי במהותו).

מימוש הגדה עצמית

במסגרת הדיון של גנז במושגים "מדינה יהודית" או "מדינת העם היהודי" הוא מגיע לאבסורדים פוליטיים כעולה מדבריו הבאים: "הפירוש התת מדינתי והבין מדינתי מאפשר לראות את ישראל כמדינה שהיהודים זכאים להגדרה עצמית גם בלי שיש בה רוב יהודי בשל היותה המולדת שלהם. אולם שימוש בפירוש התת מדינתי והבין מדינתי מאפשר להתנגד לכך שמי שצריכים לזכות בהגדרה עצמית בישראל הם רק היהודים, או שהגדרתם העצמית בה מצדיקה הגמוניה יהודית. לבסוף, שימוש בפירוש התת מדינתי והבין מדינתי מאפשר להצטרף לאלה המדגישים כי מימוש הגדרה העצמית האתנו-תרבותית יהודית בישראל הוא מימוש ההגדרה העצמית של העם היהודי כולו, ולא רק חלקו החי בישראל. אבל פירוש זה אינו מחייב, לפחות ברמה העקרונית, שהקשר המיוחד עם התפוצות יהיה בלעדי ליהודים. התפיסה התת מדינתית והבין מדינתית שאני מציע כאן לזכות להגדרה עצמית אינה מחייבת להבין את זכות ההגדרה העצמית היהודית בישראל כזכות למדינת לאום הגמוניאלית, כזכות לבלעדיות יהודית בסמלי המדינה, בימי המועד שלה, בפרשנות המשפטית שלה, בזכות להיות רוב. אולם היא מחייבת להבין את זכות הגדרה העצמית הזו כזכות המאגדת בתוכה כמה זכויות יתר. מדובר בזכויות יתר ליהודים, אך לא רק ליהודים" (עמ' 92, סיוג לזכויות פריבלגיות ראו עמ' 146, וגם "מוצדק מצד היהודים לשאוף להגמוניה במדינה בתחומי הביטחון והדמוגרפיה, לפחות באופן זמני, בגלל רדיפות היהודים והסכסוך עם הפלשתינים", עמ' 149). אולם תפיסה זו הינה בעיתית באשר היא רואה את המדינה כמסגרת פוליטית המשרתת לאומים של שתי קבוצות מולדת לאומיות. אין בעולם מדינה המוגדרת כדו לאומית של שני לאומי פזורה (למעשה אין כיום מדינה דו לאומית דמוקרטית למעט בלגיה שהיא כאמור תחוקית עדין מדינת לאום). הבנייה של מדינה כזו מראש מחזקת את אפשרות הריסתה על-ידי הכוח הצנטרפוגלי של הלאומיות הפונה החוצה מהמדינה. זהו התסריט הקיצוני מכלל האפשרויות. אבל דומה שהפגם הנה בעצם גישת המחבר, שהיא למעשה אנכרוניסטית ביחסו לתרבות. בישראל נוצרה תרבות עברית ישראלית בה שותפים כיום גם מי שאינם יהודים ויכולים להיות שותפים כלל האזרחים אם תהיה המדינה בעלת משטר דמוקרטי ליברלי התופס את כלל האזרחים כלאום הישראלי. אין זה אומר שיש לכפות לאומיות אזרחית על כלל האוכלוסייה אבל מדיניות הפנים צריכה לקדמה מתוך שידוד מערכות כולל. במקום אוטונומיה בחנוך (אותה מסיג גנז ביחס ל"מגבלות הנוגעות לתחומי ליבה של השכלה כללית ואזרחות דמוקרטית", עמ' 187, סיוג שאינו ברור די הצורך ) יש מקום לתפיסה רפובליקאית – ליברלית של ליבת תכני חינוך זהה לכלל האוכלוסייה בתחומים כמו: היסטוריה, אזרחות, וספרות בנוסף למדעים, תוך רגישות ללימודי הדת. גנז מרבה להתפתל בספר וכך גם בנושא עמדתו ביחס ללאומיות האזרחית בישראל: "אין להסיק מן הדברים האלה כי אני מתנגד לכינון לאומיות אזרחית בישראל במובן שיש למושג זה בקרב מחברים עכשווים (ראו לעיל הערה מס' 2, בה הוא כינה אותה "לאומיות מדינתית"). הנו "לאומיות" המתמקדת בעקרונות פוליטיים ואזרחיים. גם אם פיתוח לאומיות כזו בישראל הוא רצוי, אין פירוש הדבר שהאינטרסים של יהודים וערבים לדבוק בתרבויותיהם המקוריות ולחיות חיים מרכזיים של חייהם במסגרתן הם עניין שצריך להתעלם ממנו. הציונות הייתה בעיקרה מענה לאינטרסים של היהודים לשמור על תרבותם ולחיות במסגרתה (אך נוצרה בארץ תרבות חדשה !י.ב.). הספר הזה מתמקד בציונות ובמה שרשאית ישראל לעשות כדי להגשימה כלאומיות אתנו-תרבותית. יש הרבה מה לומר על מה שצריכה ישראל לעשות כדי לייצר סולידריות ולכידות בין אזרחיה היהודים והערבים, אולם עניין זה אינו עומד במוקד הספר" (עמ' 203- 204). גנז אוחז במספר עקרונות שאינם עולים בקנה אחד. מחד הוא בעד דמוקרטיה וערך השוויון, מאידך הוא מכיר בלגיטימיות של הפריבילגיות. מעבר לכך הוא אוחז בתפיסה אנכרוניסטית של "תרבות יהודית" ומתעלם לחלוטין מהיווצרות תרבות עברית ישראלית השונה מתרבויות היהודים בארצות מוצאן. וברישא זה של דבריו הוא בורח לחלוטין מדיון ענייני בלאומיות אזרחית ומפריך רמיזות בלתי ברורות על הגברת סולידריות ולכידות בין יהודים לערבים מתפיסה שבסיסה הוא אתני תרבותי אותו הוא אף מקדש.