ב-1980 עדיין שרר ברוסיה שלטון סובייטי רודני. למרות כל הרדיפות, התחילה התעוררות דתית בקרב יהודי ברית-המועצות. שליח מיוחד של רבי מנחם מנדל שניאורסון הגיע לבריה"מ, והופתע ממסירות הנפש של הדור הצעיר, שלמרות הרדיפות הבעיר את גחלת היהדות. בסוף ביקורו הוא אמר לד"ר יצחק כוגן, שהיה אחד מפעילי חב"ד במחתרת, שהוא ימסור את מה שראו עיניו לרבי ויבקש שיברך במיוחד את רבי יצחק כוגן.
הוא הופתע לשמוע שרבי יצחק מבקש שבמקום זה, יברך הרב מנחם מנדל את יוסף מנדלביץ, אסיר ציון שישב בכלא אז כבר 10 שנים. כוגן הסביר כי יוסף נעצר בשדה תעופה בלנינגרד יחד עם חבריו בניסיון להשתלט על מטוס סובייטי ולברוח לישראל. "הוא כעת שובת רעב כבר נ"ה ימים בדרישה להחזיר לו את החומש ואת הסידור שהחרימו ממנו", אמר כוגן, "מצבו הבריאותי קשה. נחוץ שהרבי יתפלל לשחרורו המיידי מהכלא".
אכן תפילתו של הרבי פעלה, ותוך כמה חודשים הוטסתי היישר מהכלא לישראל. בתחנת ביניים בווינה הביאו אותי, האסיר הנפדה, לשגרירות ישראל באוסטריה.
"מהו מבוקשך הראשון", שאל אותי השגריר.
"אני צריך תפילין להספיק להניח אותם לפני השקיעה".
השגריר הביט בעובדי השגרירות בניסיון לברר למי אפשר שיהיו תפילין. פתאום צעד קדימה הרב
ישראל זינגר, מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי דאז. "מעניין מאד" אמר, "אחרי שנודע על שחרורך, הייתי אמור לטוס לקבל את פניך. לפני כן התקשרתי לרבי מנחם מנדל ושאלתי אותו מה להביא ליוסף הנפדה. 'תביא לו תפילין', אמר רבי, והנה תפילין שהבאתי לך בפקודת הרבי". כך בפעם ראשונה בחיי הנחתי תפילין.
אחרי שעליתי ארצה, התפילין נעלמו. לא ידעתי את נפשי מרוב צער.
אברהם
יצחק רחמים מנדלביץ, אחד מבני, תלמיד ישיבת ההסדר "כרמי אל", התגייס לפני שנה ו-8 חודשים ליחידת שריון. מפקדיו חשבו שהוא נולד להיות קצין ולחצו עליו שימשיך את שירותו. אבל אברהם יצחק - הקרוי על שמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק - סירב בהסבירו כי הוא חוזר לישיבה. ביום שהיה אמור להשתחרר מצה"ל התחיל מבצע " צוק איתן", והוא נשלח מרמת הגולן להילחם בעזה. הגדוד שלו עמד בפאתי שכונת זיתון, לא רחוק מנצרים.
אברהם יצחק הצטער מאוד שלא יוכל השנה לעלות לקבר סבו, משה מנדלביץ, פעיל עלייה מריגה בשנות ה-70', ביום השנה לפטירתו שחל בט"ז תמוז, ערב שלושת השבועות. הוא לא ידע כי דווקא ביום זה התגלו התפילין שהרבי מנחם מנדל ציווה להעביר לאביו, יוסף. התברר שהתפילין היו אצל אחייני.
מיד כשקיבלתי את התפילין, התחלתי לחשוב כיצד ניתן להעביר אותם לאברהם יצחק - סגולה שתגן עליו. התברר שלא ניתן למסור את התפילין לאזור לחימה. אך כידוע, ה' מצרף את המחשבות הטובות למעשה וקיוויתי כי בזכות כל הדברים האלה, מתחילים התפילין למלא את שליחותם.
היה קשה מאוד לשמור על קשר עם אברהם יצחק, כי עם הכניסה לשטח הלחימה, נלקחו הטלפונים מהלוחמים. בגיחות קצרות לשטחי הכינוס, להצטיידות הטנק בתחמושת ולתיקונים, אברהם יצחק היה מתקשר אלינו בטלפון של המ"פ. כל שיחה כזאת הייתה מתנה מן השמים וגרמה להתרגשות גדולה במשפחה. אמו ביקשה ממנו שיציית לכל הוראות הבטיחות, ואני ביקשתי ממנו שכל יום יקרא פרק תהילים.
בשכונה שבה הוצב גדודו של אברהם יצחק, התנהלו קרבות עזים. המחבלים הפעילו טילים נגד טנקים, צלפו והתקיפו מן המנהרות.
היה ראש חודש אב. אור חזק התפרץ לתוך הטנק ונשמע קול פיצוץ אדיר. הטנק התמלא עשן. בקשר הודיעו: "טנק ב-3 הושמד". אברהם יצחק מספר כי מעוצמת הפיצוץ נחרשו אוזניו. הוא לא ידע אם נפצע ומה קרה עם חבריו. אחרי דקה שמע צעקת המפקד:" כולם בחיים?", ואכן כולם נותרו חיים. באותה שנייה הם קיבלו את פרטי המטרה, ירו וחיסלו את משגר הטיל.
"הייתה הפסקת אש ועברנו לעמדת ספיגה", סיפר אחר כך אברהם יצחק על הנס שארע. "המפקד הירשה לצאת מן הטנק. היינו בתוכו 48 שעות, חם מאד, עייפים. אבל אני החלטתי להישאר בטנק. הבטחתי לאבא שאקרא כל יום תהילים, היה צריך לקרוא תהילים של יום שני. פרק ל' 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. אודך כי דילתני...'. היות שאני לא יצאתי, גם החברים נשארו בטנק. למרות שהיינו מוסתרים בכרם זיתים, תצפיתן של חמאס זיהו אותנו. הם ירו בנו כנראה טיל "סאגר" שמנווט מרחוק. למעשה לא היה שום סיכוי להינצל מהטיל. אבל החמאסניק שירה, החמיץ ופגע בדיוק מאחורי הטנק. לכן בהתחלה סברו שנפגענו".
כשיצא הצוות החוצה, הסתכל אברהם יצחק על מקום בצריח הטנק ששם היה אמור להיות בזמן המנוחה. כל הציוד נשרף. הטיל עבר במרחק של מטר מהמקום.
