בשעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור כיצד יתפתח מבצע "צוק איתן". לפי שעה נראה שהחמאס יחליט אם ומתי לסיים את המערכה הנוכחית, ובמלים אחרות: האויב יקבע מתי יהיה שקט ומתי תהיה אש. לפי שעה האויב עבאס-חמאס כפה על "המעצמה האזורית" תיק"ו, ובמקרה הנוכחי יש לומר: תיק"ו הוא רפש.
מחמוד עבאס, אחיו לדם של החמאס, הוא חלק מן האויב ושותפו לאותה
ממשלה. כיצד מסכימה ישראל להשתתפותו כחלק ממערך התיווך בקהיר בשעה שהוא חלק בלתי נפרד מממשלת האויב? וישראל, שבצדק לא הכירה ב"ממשלת המומחים" - מומחים לטרור - של הצמד עבאס-חמאס, נגררת אל הפינה הבלתי מכובדת של הכרה בה. כשם שישראל התנגדה ל"תיווך" של מדינות האויב טורקיה וקטר, כך היה עליה לפסול את מעורבותו של האויב מרמאללה. אסור שהתוצאה של "צוק איתן" תהיה חיזוק האחים בדם עבאס-חמאס.
מאבק כוחני
על
בנימין נתניהו להתעשת, אפילו בשלב מאוחר זה, ולעמוד על כך שהאויב לא יהיה חלק מן הפתרון, בשעה שהוא עיקר הבעיה. אסור לנתניהו להיגרר אחרי מנהיגי השמאל (חלקם בתוך ממשלתו) מסוגם של פרס/לבני/לפיד/הרצוג/גלאון המקדמים את משנתם השגויה ואת יקירם מרמאללה. יש לזכור שכל הסכם עם מכחיש השואה הזה איננו הסכם שלום אלא הסגרת לב הארץ תמורת אשליות והזיות של מי שהובילו אותנו מאוסלו ועד עברי פי פתאח.
קידומו של מחמוד עבאס, המנהל את המאבק המשפטי והכלכלי - אנטישמיות, חרמות, בתי דין בינלאומיים וכן הלאה - במקביל למאבק הכוחני של החמאס, הוא המשך מצעד האיוולת. האיוולת הזאת רשומה על שמם של פרס/לבני/לפיד/הרצוג/גלאון הפועלים להכשיר את השרץ וככל הנראה נהנים מרוח גבית מן הבית הלבן. זהו כנראה הרקע ל"משבר" ביחסי אובמה-נתניהו: תחילה קבע אובמה (בראיון לשופרו מן ה"ניו-יורק טיימס") שנתניהו חזק מדי ואבו מאזן חלש מדי, ועכשיו הוא פועל - יחד עם חבורת פרס/לבני/לפיד/הרצוג/גלאון - לשינוי מאזן זה.
נתניהו יכול להציל את כבודו אם ינטוש את "פתרון" שתי המדינות ואם ידיר את עבאס מ"פיקוח" על אספקת המלט לחידוש המנהרות של שותפיו לדרך וליעד הסופי. כל עוד לא יעשה כן, המשמעות של "צוק איתן" היא שקורבנות צה"ל יהוו מגש הכסף לקידומו של האויב מרמאללה: הצוק הוליד עכבר!
