האיום הנורא מצד הארגון שנקרא עדיין בטעות דאעש למרות שאנשיו כבר הסבו את שמו לד"א (המדינה האיסלאמית, الدولة الاسلامية, אלדוולה אלאיסלאמיה)) מעורר אצלנו תקווה כי המערב עומד להתעורר מתרדמתו, ויתחיל להבין את מה שאנו טוענים כבר שנות דור. זה לא קרה כשהעולם גילה את אל-קאעידה ב-2011 וזה לא יקרה גם כעת.
הרדמת הציבור
נמשיך מהעניין שהתחלנו בו - ההתעלמות משם הארגון. בעולם עדין נהוג לכנות אותו ISIS. זו טעות כפולה. לא רק שמתעלמים מהעידכון של השם, אלא מניחים באופן לא מדויק שהכוונה המקורית הייתה רק לעירק ולסוריה. אלא שהשם המקורי התייחס לעירק ול"אלשאם" או בלי 'ה' הידיעה הערבית "שאם". זה אינו שם של שום מדינה. "שאם" הוא מונח גאוגרפי שמופיע כבר בקוראן, והוא מתייחס באופן כוללני לכל האזור שמצפון לחצי-האי ערב.
כלומר, כבר מלכתחילה השאיפה הייתה לשלוט בכל המזרח התיכון. אבל זו עדיין הטעיה "בקטנה".
קיימות עוד הרבה הטעיות. אחת המפורסמות היא ההתייחסות הנפרדת, והחשיבות שמייחסים במערב לכל ארגון וארגון בנפרד. המערב מתעלם מכך שהגבולות בין הארגונים האיסלאמיים הם מטושטשים מאוד.
בפועל מדובר בכנופיות של מוסלמים בעלי אידאולוגיה קיצונית שמצטרפות לפי הצורך לארגונים בעלי שמות שונים, שצצים ומשנים שמות חדשים לבקרים. אנשים שאומנו על-ידי אל-קאעידה, יופיעו במועד אחר תחת דגלו של ד"א, אחרים שאומנו על-ידי חמאס, יתנדבו כעבוד זמן לסייע לאחים המוסלמים בחצי-האי סיני ובמקומות אחרים במצריים. אל כל אחד מארגונים אלה יכולים להגיע מתנדבים מוסלמים ממדינות אירופה, שעל-פי הצורך יחליפו נאמנות ארגונית ובבוא העת יחזרו לאירופה ויתחילו לארגן את הפעילות הג'יהאדיסטית שם.
יש מכנה משותף לכל הארגונים הללו, שבמערב מעדיפים להתעלם ממנו. כולם מונעים על-ידי האידאולוגיה הקיצונית שפותחה בתחילת המאה העשרים על-ידי חסאן אל-בנא, סיד אבואלא עלי מודודי, וסייד קוטב. זו האידאולוגיה המניעה את האחים המוסלמים על כל גלגוליהם בכל העולם כיום, לרבות החמאס, אל-קאעידה, ובאופן מושאל גם התנועות המקבילות של האיסלאם השיעי כמו החיזבאללה. כולן כופרות בדרכי החיים המערביים, לרבות כל הישויות המדיניות שלהם, ושואפת להקים במקום כולן ח'ליפות איסלאמית עולמית.
כל ויכוח או מלחמה פנימית בין הארגונים הלכאורה שונים הללו (מעבר למחלוקת הסונית-שיעית) היא רק עניין של פוליטיקה פנימית, בערך כמו זו שקיימת (להבדיל!) בימין בישראל בין האיחוד הלאומי לעוצמה לישראל.
הציבור שרוצה לישון
אני יכולה להמשיך כך שעות ולספר לכם על הטעיות נוספות כמו הפרשנויות הרומנטיות של המונח "ג'יהאד", או השטות הקרויה "דרג מדיני" לגבי ארגוני טרור, או האוריינטליזם של אדוארד סעיד, ועוד ועוד. עדיין תשאלו את השאלה - מי קונה את כל הבלופים הללו?
כדי להבין מי קונה, יש להבין את המנטליות המערבית הנפוצה ברוב ארצות המערב, ואפילו מעט בישראל.
תרבות השפע הקלוקלת השלטת במערב יצרה תפיסת העולם אגוצנטרית. כל אחד רוצה שיניחו לו לחיות את חייו למען ההנאות העכשוויות שלו בלי לדאוג לאף אחד אחר. העבר מת, והעתיד מעניין רק עד גבול תוחלת החיים הצפויה של אותו אדם.
אין דאגה לדור העתיד משום שאותו ציבור רחב מאוד במערב כלל אינו טורח ליצר דור עתיד, ולא כל שכן לדאוג לו. אין דאגה לקהילה או לאומה. אכול ושתו ודאג שצרות של אחרים לא יחדרו לבועה המאוד אישית שלך.
גם השמאל הכלכלי שהתפתח כיום במערב שונה מזה המובן לנו. עקרונות המוסר היהודיים, מלמדים אותנו שאדם ששפר מזלו, ראוי שייתן דעתו לסייע גם לאנשים שמזלם שפר פחות. צורת חשיבה זו זרה לחלוטין לשמאל המערבי העכשווי. עבורו המדינה צריכה לדאוג לו, פשוט משום שיש לו כוח פוליטי לגרום לכך שהמדינה תצטרך לדאוג לו כדי שהוא יוכל להמשיך בחיי הנוחות האישית שלו ללא כל דאגות או הטרדות. מהיכן המדינה תיקח את הכסף כדי לדאוג לכולם? זו לא בעיה שלהם.
הציבור האגוצנטרי הזה דווקא מודע היטב לציטוט המפורסם של צ'רצ'יל: "הפייסן הוא אדם שמאכיל את התנין, ומקווה שהתנין יאכל אותו אחרון". אלא שכל מה שציטוט זה גורם לו לעשות הוא לדאוג שיהיה מספיק אוכל להאכיל בו את התנין כל זמן שצריך, שזה כמו שאמרנו -בתקופת חייו שלו בלבד. מה יהיה אחר-כך למדינה שלו, לאירופה? מה קורה בשאר חלקי העולם? מעניין אותו רק במידה שיש שם תנין להאכיל או מישהו שאפשר לזרוק לתנין. במיוחד אם התנין הזה חולש על אספקת נפט שחיונית לסבבה של האגוצנטריסט במערב.
העובדה שבצורה כזו הם חיים על זמן שאול, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית אינה מטרידה אותם, כל זמן שהם שואלים מספיק זמן לתקופת חייהם. הדבר נכון במיוחד לגבי פוליטיקאים, שמייצרים פתרונות שיכולים להחזיק מעמד רק עד תום הקדנציה שלהם.
הדבר שהכי מפחיד אותם הוא שבוקר אחד הם יקומו ויגלו שהזמן השאול אזל, והם צריכים לוותר על צורת החיים שלהם, לפתור את הבעיה מיסודה, במקום רק לדחות אותה, להילחם, להיאבק על קיומם, והחמור מכל - להיזקק לאותם אנשים שעד אותה עת מאבקם כלל לא עניין אותם.
לכן הם קונים כל בלוף שמדחיק את הצורך שלהם להתעורר ולצאת מהבועה הוורודה שהם בנו לעצמם. אם הם לא יאמינו לשקרים הללו הם יצטרכו להתחיל לפעול, להתאמץ, להיאבק, להזיע. אז למה להם?
צר לי, אבל אין לי בשורות משמחות היום. לא יהיה טוב לפני שיהיה איום ונורא. או כפי שביטא זאת ג'ורג' אורוול עוד ב-1945: "הנקודה היא שכולנו מסוגלים להאמין בדברים שאנחנו יודעים שהם לא נכונים, ולאחר מכן, כאשר הם סוף-סוף התבדו, בחוצפתנו לסובב את העובדות כדי להראות שאנחנו צודקים. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך את התהליך הזה לזמן בלתי מוגבל: המבחן היחיד לכך הוא שבמוקדם או במאוחר אמונה כוזבת נתקלת במציאות מוצקה, בדרך כלל בשדה קרב".
