נראה שאנו אחרי המלחמה... שהיתה, ולפני המלחמה שתהייה. המלחמה שהייתה נכפתה עלינו והמלחמה שתהייה, תכפה גם היא. עם שאינו שמנהיגותו אינה מסוגלת להחליט מה היא רוצה, נדון לחיות בין הכְּפִיוֺת: פעם תהיה זו כפיה מדינית ופעם כפיה צבאית וביניהן שפעה של כפִיות כלכליות ואחרות - ובפועל אובדן שליטה על גורלו של העם. תמיד היה כך ותמיד יהיה כך משום שהתנהלות כזו כפופה לחוקי הטבע - אין וקום ומקום שנכנע ללחצים חיצוניים מאולץ על ידם.
לכל מי שעוקב אחר ההתפתחויות של הימים האחרונים ברור, שבמנטליות לאומית המושתתת על "תורת האילוצים", גם המהלך הלאומי הבא יקבע על-פי דימוי ציבורי של חומרת האילוץ. וכמו בפעם זו, במבצע "צוק (לא) איתן", חומרת האילוץ נקבעת בעקר על-ידי עיצוב מדומיין של המציאות על-ידי תקשורת מתלהמת, מתבהמת וחסרת אחריות. לאורך כל ימי המבצע מנסים אבירי תקשורת בשירות השד יודע מי לעצב לנו עולם אילוצים חדש-ישן שכל כולו ביטוי לפחדים שלהם, לאמונות שאבד עליהן כלח ולאינטרסים שאותם הם משרתים. כל רשת תקשורת וכל ערוץ טלוויזיה הצטיידו באוסף אינסופי של פרשנים, מומחים וידענים לכאורה, והללו עובדים עלינו שעות נוספות. חלק מסבירים שהזירה הבינלאומית מאלצת אותנו, אחרים משכנעים באותות ובמופתים שהפוליטיקה הפנימית מאלצת וחבריהם טוענים בתוקף לא פחות נמרץ, שהזירה המקומית מאלצת אותנו; אנו עבדיהם הנרצעים של האילוצים, שום דבר אינו נתון לרצון או לשיקול -דעת, הכל אילוצים...
ולאחר מספר ימים, כשאפסו אבירי ההווה, הוצאו מהנפטלין פרשני האתמול, כהני השילשום ואבירי המחר החדש - כולם דון קישוטים שעל חגורותיהם מתנוססות קרקפות האמונות והדעות שבהם הלעיטו אותנו במשך שנים, וכולם התבדו ועברו מן העולם.
ומה שחסר באמת, ואיש אינו אומר בפה מלא ש"המלך ערום" - זו מנהיגות לאומית; מישהו שיודע מה הוא רוצה להשיג, יודע איך לעשות זאת ומסוגל להוביל את הציבור לעבר היעד.
עציד רצוי
בעבר, המבחן היה חזון והגשמתו. כיום המבחן הוא איפוק, הססנות, שיקול דעת שאין בצידו מעשה, ומערך כיסתו"ח משומן ומיומן לעילא ולעילא. כיום חסר לעם הזה אדם או קבוצת אנשים מצומצמת, שאינם מפחדים לקרוא את המציאות כהווייתה, אינם חוששים לדמיין עתיד רצוי, אינם נרתעים מאתגר וקשיים ומסוגלים לשכוח את סיסמאות הסרק והמנתרות הכושלות, ולהוליך את העם לעבר היעד הנבחר.
המלחמה שינתה בהוויה הישראלית מספר דברים והותירה על-כנם אחרים. לצד העובדה שהזכירה לכולם שהמלחמות עדיין כאן וגם כאשר אנו מנהלים אותן מול אירגוני טרור, הן עדיין עולות במחירי דם ודמים. המלחמה גם הבהירה היטב שהאיום אינו אבו מאזן, ולכן גם הפתרון אינו אבו מאזן. האיום הוא האיסלאם הפונדמנטליסטי, וחוסר הסובלנות של האיסלאם המתון לזרים, שאינם מוסלמים. במישור החיכוך המיידי, החמאס והג'יהאד הם האיסלאם הקיצוני, ואבו מאזן הוא דימוי האיסלאם המתון כביכול.
זהות אינטרסים זמנית עשויה להיות "נזילה" וחולפת בדיוק כמו ניגוד אינטרסים. וכשם שמי שהיה אתמול אויב ויכול להיות היום שותף, הוא יכול מחר גם לחזור ולהיות אויב. לכן, כל מי שמוכר לציבור סיפורי בדים בנוסח
שמעון פרס - שטריטוריה אינה חשובה, וגבולות ביטחון אינם חשובים, ולעוצמה צבאית יש "מגבלות כוח" ואם אין לה כדאי שנסדר לה כאלה מרצוננו החופשי, וארה"ב היא נכס אסטרטגי ללא תנאים, ואירופה מייצגת את העולם "המתקדם" והמוסרי, והאו"ם הוא החזות העתידית של קהילה בינלאומית מתוקנת - הוא פשוט שרלטן. תורות השלום והמלחמה נותרו כשהיו. מצב של שלום מחליף מצב של מלחמה ולהפך, ובהיסטוריה העולמית של 400 השנים האחרונות רשומים יותר ימים של מלחמה בין מדינות מימים של שלום1. ולמרות שפע התאוריות המנסות להסביר את מערכות היחסים בין מדינות, עמים, קבוצות אתניות, שבטים ומסגרות חברתיות אחרות, לטעמי, עוצמה ואינטרסים הם עדיין המסבירים האולטימטיביים של חוקי היחב"ל, בין אם מדובר בדמוקרטיות ובין אם במסגרות מדיניות אחרות; ו"האביב הערבי" מוכיח זאת בצורה משכנעת.
מאמץ החרום
במציאות העולמית הקיימת ובאזור בו אנו חיים, חייבת ישראל תמיד לקיים שני כללים: א. כבדהו וחשדהו (כן, גם את אובמה); ב. ביטחון קודם לשלום ובכל מחיר.
המלחמה החזירה רבים לתובנה המתבקשת שבני הברית האמיתיים שלנו הם קודם כל הקהילה היהודית בישראל, למעט אלה שבמוחם ובליבם כבר אינם כאן אף על-פי שגופם עדיין נראה לעין. הם אלה שמשתתפים במאמץ החרום, הם שמסייעים כשצריך, הם שמגלים סולידריות, הם שמשתתפים בשמחות ובעצב - הם לפני כל אחד אחר. ויש גם יהודים טובים מחוץ לישראל, שהם שותפים נאמנים, אבל בהיותם שם ולא כאן, תרומתם מבע הדברים מוגבלת יותר. וגם גם לא יהודים טובים, ואת אלה כאלה יש לקרב להוקיר ולטפח.
המלחמה חזרה והבליטה את צביעותו של העולם ואת הפכפכנותם של ידידים לכאורה. המלחמה חזרה ולימדה שגם אחרי הגלובליזציה, ההיפר-טכנולוגיה, הפוסט-מודרניזם והרב-תרבותיות, מה שעושה ישראל עבור עצמה הוא זה שקובע. בסופו של דבר ההומניזם המעדיף את זכות ההגנה העצמית בפרשנותו הבנאלית ביותר - העדפת אזרחי ישראל וחייליה על אזרחי האויב וחייליו - הוא ההומניזם המוסרי האמיתי, וכל השאר דברי-סרק. ככל שתטמיע ישראל עקרון יסודי זה בתודעת העולם וככל שתקפיד לממשו בפועל ולעמוד מאחוריו ללא חשש וללא הצטדקות מעושה, כך תגביר את החוסן הלאומי ותשפר את כושר הרתעתה. ככל שיתרגל העולם לחיות עם דואליות טבעית זו, כך יקל עלינו לממשה ועל העולם להסתגל אליה. בסיכומו של דבר כשלונן של דמוקרטיות במאבקן בטרור ובמיוחד בטרור האלים ביותר, היא תולדה ישירה של ויתור מרצון ומתוך טיפשות על הדואליות המוסרית הטבעית הרואה בחובת המדינה להגן על אזרחיה כמיטב יכולתה, חובה קודמת לחובתה להיות "מידתית" כלפי אויביה.
המלחמה גם שבה והזכירה לנו שלכידות וחוסן חברתיים חייבים בניה וטיפוח. ובניה וטיפוח אינם פונקציה של תאוריות חברתיות וכלכליות, אלא פועל יוצא של דגשים מעשיים ביישום, כלומר: התפקיד האולטימטיבי של ממשלות ישראל מלבד הגנה על אזרחיהן, הוא לדאוג לטובתם ולרווחתם. אם תעשה זאת המדינה בימי רגיעה, תקבל את מלוא הדיבידנדים גם בשעות חרום. שום תירוץ ושום נימוק שיטו אותה מדרך זו לא יוכלו לשמש הגנה לממשלה כושלת מפני שיפוט אזרחי דמוקרטי של דרכה, מנהיגותה, מעשיה ומחדליה.
אם נפנים לקחים אלה ונעמיק את האחיזה בהם כשזו מתרופפת בלחץ הנסיונות של רבים מדי בתוכנו לפורר את ההוויה המשותפת - יהודים, ערבים ואחרים - כי אז, גם אם לא השגנו במלחמה זו את כל מבוקשנו בשדה הקרב ובמאבקים הבינלאומיים, ונצטרך מוקדם יותר מהרצוי לנו לנהל מלחמה נוספת, (משום שבזו טרם השכלנו למצות את הדברים), עדיין נוכל להיות שבעי-רצון מהמאזן הכולל של מלחמה זו.
