הפגנת השמאל הגזעני

בטרם הסתיימה הלחימה התקבץ בתל אביב קומץ של פעילי שמאל, תחת הכותרת הפגנת מחנה "השלום", לאירוע שאינו אלא עידוד למי שתוקף את ישראל. במבצע "צוק איתן" היו לא מעט גילויים מעודדים ומרגשים של לכידות פנימית ושל אחווה בין אזרחים לחיילים, בין עורף לחזית. הציבור הישראלי התגלה כבוגר יותר וכאחראי יותר ממי שנושאים את שם "השלום" לשווא. על כן אין פלא בכך שהעם, שבעיקרו הוא בריא בנפשו, לא נגרר אחרי אותם מפגינים קיצוניים המתיימרים להיות מתונים ושפויים. אותם כוחות, המסרבים להתפכח מאשליותיהם, מוחים נגד סכנת הגזענות, בשעה שהם עצמם מובילים את מגמת הגזענות בחברה הישראלית. הן הם הם התובעים "שלום עכשיו", כזה המתבסס על איסור גזעני על מאות אלפי יהודים לגור בלב ארצם ועל גירושם הכוחני בשם "השלום". אמור מעתה: שלום חזירי. אותם כוחות, המסרבים להכיר בשגיאותיהם, מסרבים להכיר בכך שהם שהמיטו על ישראל את מלחמת אוסלו העקובה מדם, והם שאתרגו את פשע הגירוש מרצועת עזה וצפון השומרון בדיוק לפני תשע שנים, מעשה שהוביל להשתלטות עבאס ואחריו חמאס על רצועת עזה ולקורבנות המשולמים מאז תמורת "החפצים המעופפים" של סוחרי "ההינתקות". היום הם תובעים להשתמש בחיילי צה"ל ובקורבנותיו כדי לרצף את דרכו של מכחיש השואה מרמאללה לשלטון בעזה. לא לכך נועד צה"ל.

עגל הזהב

אותם כוחות, המסרבים להכיר בתרומתם של חובשי הכיפות לעוצמתו של צה"ל, מתעלמים מהמאפיינים הדתיים - במובן המכוער של המילה - של הדת שלהם, דת "השלום": הסגידה לעגל הזהב של "השלום", העלאת קורבנות אדם תחת השם הנורא "קורבנות השלום", חוסר הסובלנות כלפי בעלי אמונות אחרות, הנהייה אחרי אדמו"רים ושאר רועים רוחניים המכונים "אנשי רוח", העלייה לרגל אל הבאבא עבאס במקום מושבו ברמאללה כדי לחלות את פניו ולקבל את ברכתו להמשך דרכם הנלוזה וההרפתקנית, ועוד. אותם כוחות, המתיימרים להיות נאורים כזוהר הרקיע, הזמינו להפגנתם את "איש הרוח" דוד גרוסמן, כדי שזה יוסיף נופך של רוחניות לטקס הפולחן של דת "השלום". האיש מחה נגד הלאומנות, בשעה שמחנהו מתגייס למען הלאומנות של האויב ודגליו; האיש מחה נגד סתימת פיות, בשעה שהוא ומחנהו מונעים כל דיון על פתרון אחר זולת "פתרון" שתי המדינות; האיש מחה נגד הפאשיזם, בשעה שהפאשיזם - אם יש כזה בישראל - מצוי דווקא בשמאל המיליטנטי; האיש מחה נגד חוסר הסובלנות, בשעה שהדמוקרטיה הישראלית מאפשרת גם לקמים עליה להורגה להתבטא באופן מסית ומקומם. פעם היה זה יצחק בן-אהרון שביקש להחליף את העם, כאשר השמאל הורד מן השלטון בבחירות דמוקרטיות. היום זה דוד גרוסמן שמדבר כאילו חרב הבית, כאשר העם נתן לו להבין שקצה נפשו בשיח האנטי-ציוני והאוטו-אנטישמי.