שבת זו היא האחרונה בחודש מנחם אב תשע"ד. השבת הבאה תהיה כבר בחודש אלול, שסימנו המפורסם ביותר הוא הפסוק משיר השירים: "אני לדודי ודודי לי". הפסוק מתייחס לקשר ההדדי שבינינו ובין הקב"ה והוא אומר שהצעד הראשון לביטוי הקשר הזה מוטל עלינו, "אני לדודי" ובתגובה הקב"ה מגלה את אהבתו אלינו, "ודודי לי".
כמה פעמים בחודשים האחרונים הבענו את דעתנו כי התהליכים שמתחוללים במרחב בו אנו חיים מעידים על שינוי יסודי בחלק של "ודודי לי" בגילוי אהבתו של הקב"ה אלינו. ומה שקורה כעת בדרום מערב הארץ ממחיש היטב את השינוי הזה. כי עד לאחרונה, עשינו הכל כדי להשיג שקט ולפרקים נדמה היה שהצלחנו. אלא שבחסות השקט הזה, וכולם ידעו זאת, אויבינו עמלו קשות כדי להכין לנו כמה הפתעות קטלניות מאד, כך שהיה זה שקט מדומה.
הרוצה בשלום, יבחר במלחמה
הרושם הוא שגם עכשיו זה מה שהיינו מעדיפים, המשך השקט אפילו אם הוא מדומה. אלא ש-כמו שכתבנו כאן לא מזמן, לקב"ה יש תוכניות אחרות והוא מנתב את התהליכים לטובתנו אפילו אם זה על כרחנו. מכיוון שכך, אפילו לצמרת הצבאית שחלק ממנה הוא חסיד השקט כמעט בכל מחיר, אין ברירה והיא חייבת להמשיך לנהל מלחמה שאינה רוצה בה. ורק נזכיר שוב כי מי שעומד בראש הצבא היה מפקד האוגדה שבתחומה הופקר אחמד יוסוף לדמם למוות, מתוך ציפייה שהידידים החדשים שהגיעו מתוניס הם שיחלצו אותו ממתחם קבר יוסף.
ולא נראה שמשהו השתנה בהשקפת עולמו מאז. אלא שכאמור, באמצעות העיקשות של אויבינו הקב"ה מאלץ אותנו לעשות את מה שהיינו חייבים לעשות כבר מזמן, להשבית את הרוצחים כליל. ומדובר ברוצחים. נקודה.
מו"מ עם רוצחים?
כי כידוע, כבר כילדים בבית הספר הם "מתחנכים" להיות שאהידים והמבוגרים נותנים להם דוגמה מוחשית יום יום. וכשהם רוצחים, ולא משנה את מי, מתחזקת אצלם תאוות הרציחה. כמו שמספר רבנו חיים בן עטר בפירושו לפרשת השבוע (דברים יג יח): כמו שסיפרו לנו הישמעאלים, כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. כנראה הם פשוט משתכרים מריח הדם וממגעו. התופעה הזאת מעוררת בחילה בכל בן תרבות אבל משום מה מתנהגים כאילו התפקיד שלנו הוא לתרבת אותם.
אלא שהתפקיד שלנו הוא אחר לגמרי, התפקיד הראשון ואולי היחיד שלנו הוא לבחור נכון, כמו שאומרת לנו פרשת השבוע כבר בפסוק הראשון (דברים יא): [כו] רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. בכל שלב בחיים אנחנו ניצבים בפני שני נתיבים, של ברכה ושל ההפך.
שליטה בארץ = ברכה
כידוע, גם כשמזהים היטב את שני הנתיבים, לא תמיד ברור איזהו נתיב הברכה ואיזהו הנתיב הנגדי. לכן מציע לנו משה רבנו מבחן פשוט: (כז) אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. מעניין שהוא משתמש במילה "תשמעו" אל מצוות ולא אומר "תעשו" את המצוות. כי השמיעה כאן פירושה קבלה פנימית, כמו שמתרגם אונקלוס: "די תקבלון לפקודיא".
שכן כדי לזכות לברכה, לא די בקיום טכני של המצוות, צריכים להתאמץ להבין גם את הכוונה הפנימית של כל מצווה. וכשמתאמצים להבין, מבחינים בהוראה הראשונה בדרך אל הברכה:
לא) כִּי אַתֶּם, עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ. [לב] וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם. מבחינים שעיקר העניין הוא ההתבססות שלנו בארץ.
אחים אנחנו
אבל ישנה כמובן גם הדרך ההפוכה: (כח) וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. הרבה היה לנו מזה לאורך ההיסטוריה. בהמשך הפרשה מזהיר אותנו משה רבנו מכל מיני עניינים שעלולים להעלות אותנו על הנתיב הבעייתי הזה. כמו למשל (פרק יד): (א) בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹקֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם--לָמֵת. לֹא תִתְגֹּדְדוּ, פירושו לא לחבול בעצמנו על-ידי פילוגים פנימיים. לזכור תמיד כי כולנו בנים לאבא שבשמים ולפיכך אמורים לשרור בינינו יחסים של אחווה כפשוטה.
אלא שבמציאות, קשה להצביע על תקופות לאורך ההיסטוריה שבהן שררה בינינו אחווה כזאת שפרשת השבוע דורשת מאיתנו, אחווה על בסיס בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם. ואצלנו, בכלל, הרי אי-אפשר בלי מפלגות ופילוגים, אז איך בכל זאת מגיעים לאחווה? מתברר שלקב"ה יש דרכים משלו להוביל אותנו לכך, וזה מה שקרה בחודשים האחרונים.
הברכה תבוא בלי ספק
הבדל מעניין מאוד מתגלה בין שתי אפשרויות הבחירה שמציג בפנינו משה רבנו; בברכה הוא אומר: אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם ובקללה הוא אומר: וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם. כלומר, בקללה מופיעה מילת תנאי, אם לא תשמעו, ובברכה הוא אומר אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, זה בטוח שתשמעו והברכה תגיע. מדוע לא מופיעה מילת תנאי בקשר לברכה? ובכן, אומרים המפרשים את מה שמתגלה לעינינו כעת, שבסופו של דבר הברכה תגיע. זה לא כל כך תלוי בבחירה שלנו, כי זו בחירה של הקב"ה להביא אותה. בנו תלוי רק כיצד נתייחס אליה, האם נקבל אותה ברצון או שנמשיך להתעקש על הדרך האחרת. רגע, הרי הדרך האחרת היא היפך הברכה, אז מי יעדיף אותה על פני הברכה? אלא – כמו שכתבנו כאן לפני שבועיים – כאשר "מעדנים את השפה" גם הקללה נחשבת ברכה.
אני לדודי ודודי לי
כי כאשר נמנעים מלהצביע על הרע ולהגדירו כרע, מתערבבים המושגים ולפיכך לא מצליחים להבחין מי נגד מי ומדוע; מתבלבלים בין טוב לרע ובין חושך לאור. ממילא מתפתחת תופעה מוזרה שעמית נתפס כטורף ולהפך. לענ"ד זהו ההסבר לעובדה שיש אצלנו כמה כאלה שמוכנים להתחבק עם נציגי הרוצחים ובו במזמן מגנים בחריפות את הקורבנות של אותם רוצחים, ביחוד אם וכאשר פוקעת סבלנותם והם מעזים להשיב לתוקפיהם כגמולם. אז האנשים האלה, בחוסר דעת בוחרים בהיפך הברכה, אבל עם ישראל בכללו בוחר בברכה במודע.
שינוי הנהגה
האמור עד כאן מעורר הרבה אופטימיות, אבל צריכים לזכור שעבודה רבה עדיין מוטלת עלינו. למרבה הצער, לא נראה שהמנהיגות זורמת עם העם בעניין הזה, אבל לענ"ד התהליך הזה הוא בלתי הפיך; האחדות בעם תלך ותגבר והמנהיגות – או שתזרום עם זה או שתוחלף באחרת. בטוח שהיא תוחלף בסופו של דבר כי אנחנו מחכים בקוצר רוח למשיח בן דוד שינהיג אותנו ואת העולם כולו אל עבר היעודים המצפים לנו, אנחנו רק מקווים שתהליך החילופין יהיה מהיר ונטול כאבים מיותרים. ובסך-הכל זה די תלוי בנו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות כעת זה להתנתק מהשקר כדי לחדש את הקשר עם האבא שבשמים. אני יודע שזה לא פשוט כמו שזה נשמע, אבל בפרשת השבוע מציע לנו משה רבנו את ההסתכלות הנכונה, את הדרך להבחין בשקר כדי להתרחק ממנו.
בלי פשרות
משה רבנו מורה לנו פרק יג): (א) אֵת כָּל-הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם--אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת: לֹא-תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ. הדור שלנו אינו הדור הראשון שבו קמים יהודים ומחליטים שצריכים להתאים את מצוות התורה לרוח התקופה. אנחנו גם לא הדור הראשון שבו המדינה נוטה לאמץ אל ליבה את החדשנים למיניהם. קדמו לנו בכך חלק ממלכי החשמונאים. אמנם, כמו אז, גם עתה אין כל חשש לקיומו של עם ישראל; הקיום שלנו הוא נצחי והחדשנים שהיו לאורך הדורות נעלמו ואינם.
אבל על סף הגאולה האמיתית והשלמה חשוב מאוד לזהות נכון מה טוב ומה רע, מה מחבר אותנו לקב"ה ומה עלול להפריד. זיהוי כזה יאפשר לנו להתחבר לטוב וממילא לזרז את התגלות המשיח. צריכים לדעת שמי שמציע לנו "יהדות" חדשה, מציע למעשה הינתקות מהקב"ה ומתורתו ועלינו להתרחק ממנו. וזה נכון גם למי שמציע פשרות עם אויבינו, כי זה הפוך ממה שכתוב בתורה.
לא להתפעל מ"אנשי מעלה"
זה עלול לבלבל, אני יודע. גם משה רבנו ידע. לכן הוא פורש בפנינו אפשרויות שונות של בילבול ומציע את הפתרונות הנכונים. למשל: (ב) כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת. הוא נביא ואפילו מוכיח זאת: (ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם--וְנָעָבְדֵם. אבל הכיוון שלו שלילי, התרחקות מה' יתברך, ולכן: (ד) לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. ההתגברות על הנטייה ללכת אחרי, או אפילו לשמוע את מי שנראה כאילו הוא יודע יותר טוב, היא עצמה מקרבת את היהודי לקב"ה ומעמיקה את הקשר שלו אליו. וזה מה שנדרש מאיתנו בשעות האחרונות של חושך הגלות, להציב את עצמנו באור האמיתי ולא להאמין שחושך הוא אור.
