יש מנהיג ויש מנהיג. האחד, כמו הרמטכ"ל
בני גנץ ב"נאום הכלניות" שלו, הבטיח לתושבי עוטף עזה הבטחות שלא היה להן כיסוי במציאות. האחר, כמו וינסטון צ'רצ'יל, נטע באזרחי בריטניה בעת מלחמת העולם השנייה תקווה שעם נחישות אפשר לגבור על האויב הנאצי. נכון שההשוואה בין שני המנהיגים אינה הוגנת אבל גם המציאות אינה הוגנת.
כדי להבין את ההבדל התקשורתי בין השניים ראוי להשוות בין שני הטקסטים. אלה היו דברי גנץ: "יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה". אל הדברים היפים האלה צורפה גם בקשה לתושבי עוטף עזה שהתחילו לנטוש את בתיהם מאימת מבול הפצמ"רים - "חיזרו הביתה. הבית הוא מקום בטוח". אבל תושבי הדרום לא קנו את ההבטחה כיוון שלא היה להם ברור על מה היא מסתמכת. אחרי עוד מטר פצמ"רים יומי - ובעקבות מותו האלים של הילד דניאל טרגרמן - רבים מהם הודיעו שלא יחזרו, כי "הבית הוא מקום לא בטוח".
ומה היו דברי צ'רצ'יל?: "אני סמוך ובטוח שהמשימה שהוטלה עלינו איננה מעל כוחותינו. שנוכל לעמוד במכאובים ובמאמצים שהיא תובעת. כל עוד אנחנו מאמינים במטרה שלנו ויש לנו רצון ברזל לנצח, הניצחון לא יחמוק מידינו". צ'רצ'יל לא הבטיח דבר ממשי. הוא עשה הרבה יותר מזה. הוא נטע בלב בריטניה תקווה שהייתה חשובה יותר מכל המלים היפות. המלים הנישאות ברוח בלי כיסוי.
מנקודת הראות התקשורתית והתדמיתית ברור, כי דברי גנץ היו שגיאה שתלווה אותו בכל מהלך חייו, כי כלל ידוע בתקשורת הוא שהציבור לעולם אינו זוכר את שלל המעשים הטובים של מנהיגיו אך אף פעם לא ישכח להם את השגיאות.
נחל עוז יכול היה להפוך לסמל אילו רק למדו מנהיגינו שיעור קצר בהיסטוריה של עמים אחרים. בעת מלחמת העולם השנייה הייתה לונדון יעד למתקפת טילים נאצית. בתי מגורים נהרסו, אזרחים רבים נהרגו והפחד האישי היה גדול. אולם תושבי לונדון וערים רבות אחרות שנפגעו החליטו לא לברוח מן הבית הלא בטוח כיוון שאיש לא הבטיח להם הבטחות כזב. ממשלת בריטניה הציעה לאוכלוסייה פתרון אמת ובין השנים 1939-1941 פונו מרבית ילדי בריטניה מלונדון וערים מופצצות אחרות לאזורי ספר בטוחים. פונו גם כ-2 מיליון מבוגרים שהחליטו שאינם רוצים להמתין למותם, כברווזים במטווח. וכל זה היה על חשבון ממשלת בריטניה כמובן.
אני מאמין כי אם מנהיגי ישראל היו לומדים מן ההיסטוריה הם היו מציעים פתרון דומה לאוכלוסיית עוטף עזה. אני משוכנע כי החלוצים הציונים של כל יישובי הספר המתגוררים מול שערי עזה, היו בוחרים בפינוי הילדים ובעצמם היו נשארים לחיות בבית למרות הסכנות. בדרך זו היו תושבי עוטף עזה קונים לעצמם מעמד של סמל לאומי להיאחזות במולדת. סמל המצביע על אומץ לב ונחישות אנושית יוצאת דופן במאבק ההיסטורי מול הטרור החמאסי. סמל שהיה מעביר לכול אויבי ישראל הודעה ברורה - אנחנו כאן כדי להישאר פה, וכל עוד אתם, שליחי האיסלאם הרצחני, אינכם מוכנים להכיר בישראל כמדינת לאום של העם היהודי, ורואים בה טריטוריה ערבית כבושה שאתם שואפים לחיות על חורבותיה - המאבק יימָשך ויתעצם, כאשר רעם מצעדנו עוד ירעים באוזניכם - אנחנו פה. לנצח. ברור שאם ישראל הייתה מציעה אופציה של פינוי הדור הצעיר, גם היא הייתה זוכה בעיטור אזרחי של כבוד על דאגתה האמתית לשלום דור העתיד.
ואולי בהזדמנות זו ניתן היה להשתמש כחומר הסברה מעולה - נוכח עולם ומלואו - בדברי ההספד יוצאי הדופן בעוצמתם, שנשא
משה דיין על קברו של רועי רוטנברג, חבר נחל עוז שנרצח בידי מסתננים מעזה באפריל 1956. ואלה היו דברי האמת שהשמיע דיין באותם ימים רחוקים ונותרו עדכניים עד עצם היום הזה: "קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרוע אותנו לגזרים.
אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור ההתנחלות אנחנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי-נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו... אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו... זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".
למרבה הצער מנהיגי ישראל נמנעים ללמוד מן ההיסטוריה ואולי זו הסיבה שדרכם הציבורית רצופת מהמורות ושגיאות. ואולי דווקא עתה, נוכח המלחמה הבלתי מסתיימת עם החמאס בעזה הנהרסת והולכת אט אט, הגיעה הרגע להתחיל להבין וללמוד את מה שאמר פעם יגאל אלון: "אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב." ובאותה הזדמנות לימודית יוכלו גם להפנים את המסר של הפילוסוף האנגלי אלכסנדר פופ שאמר כי "לשגות זה אנושי. לסלוח זה אלוהי", או במלים פשוטות נושאות מסר של תקווה: כל אדם יכול לשגות, אבל צריך לדעת גם מתי יש מקום לסלוח לשוגים ולטועים ולא להותיר את הסליחה רק בידי האל שבשמים.
