מדברים על תמונת הניצחון, ולא על הניצחון עצמו. מקבעים בתודעה אחדות ובפועל מפלים בין דם לדם. מהללים ומשבחים את כושר העמידה, ובה בעת תושבי הדרום הוזנחו. לא, זו לא חדשה מרעישה. כך נהגו ממשלות ישראל במשך שנים רבות. טעונים אנשי עוטף עזה שהם חיו לבדם עם הפצמ"רים והטילים והמוות המסתובב כרולטה בין בתיהם. אין לדעת מתי המוות יכה במישהו. וגם בכך אין כל חדש. צר לי לבשר לאנשי הדרום שגם אנשי גבול הצפון תאמו, ועדיין עושים זאת, את תאמה המר של הנטישה. הם ואנחנו תחת אש. הם לא ביקשו כסף ולא ממון ולא רחמים ולא תמיכה מורלית. ביקשו לחיות. 30 שנה אנו, תושבי הצפון, חווים את חווית הנטישה של השלטון. במקלטים וחדרים אטומים נולדו ילדינו. במחילות בטוחות חיו הורינו. והמדינה לא הייתה כי המדינה היא משהו מאוד ערטילאי, משהו שלא ניתן למשש אותו. ראשי השלטון עודדו אותנו וחיזקו את רוחנו אך הם היו תמיד רחוקים מן התופת. אז אל תיפול רוחכם, תושבי עוטף עזה, משום ששר הביטחון לא הגיע אליכם מפאת חשש לביטחונו. לא הוא הקובע אלא השב"כ.
הבנתם את זה? שר הביטחון הוא סמל שלטוני ועליו יש לשמור מכל משמר. כי, בסופו של דבר, מה שקובע, לדידי קובעי ומנתחי ומעצבי דעת הקהל בישראל, היא פגיעה סמל. התושבים אינם סמל אלא הם המהות עצמה שמזמן איבדה כל משמעות אמתית בישראל. אז עוד ועוד טילים ופצמ"רים תאכלו, והם יופיעו בערוצי הטלוויזיה וידברו בפתוס, מילים גדלות וריקות מכל תוכן, וצלמים ועיתונאים אילמים הנוצרים את ניצרת לשונם משאול לשאלות קשות, ישמיעו את דברי הרהב והתהילה, והשטח יבער והמוות לא יפסח על-אף יישוב. ושר האוצר יאמר בפני העם כי כל אזרח החי חיים שאולים בקיבוצי ויישובי עוטף עזה, ושרצה להתפנות קיבל תמיכה ואמצעים כדי למצוא מחסה, ומתברר כי הכל עורבא פרח, כי מעולם לא היה כדבר הזה. לא הח"מ טוען זאת אלא אמר זאת בפני כל העם מזכ"ל תנועת הקיבוצים ששקל לפליטה הם לא ראו, וכל זאת שר האוצר הצליח לרבע את תמונת הניצחון שלו על אזרחי ישראל, כי באמת מי יכול לדעת אם שר האוצר העביר כסף או לאו? אז אמרנו שהרי תמונת הניצחון היא החשובה ולא הניצחון עצמו, כי בבוא העת, שר האוצר ושר הביטחון וראש הממשלה שוב יבוא אליכם לבקש את קולכם על כל הטוב שהם הביאו עליכם, ואתם תתנו ביד רחבה כי אין הרי מישהו אחר במקומם טוב יותר, כי כולם כך. אז זאת המציאות העגומה במלחמה הנוכחית. מי כמונו, תושבי קו הגבול בצפון יודעים זאת. אוי כמה הבטחות היו וכמה נאומים חוצבי להבות ולבבות ננאמו, והכל נותר כשהיה, וביום שלמחרת המלחמה, או נכון יותר, עוד סבב של מלחמה, חזרנו לשגרה הכה מוכרת לנו.
גם עמנו דברו על חבילות של הטבות, על נסים ונפלאות שימטירו עלינו במקום הטילים, ונותרנו עם הבטחות. נכון, קיבלנו, רחמנא לצלן, הנחה של 15% במס-הכנסה שעד היום הפכו להרבה פחות כי הרי השקט אינו מצדיק מתנות. אך חיזבאללה ודומיו עדיין יורים עלינו וממשלת ישראל מבטיחה ששקט ישרור, והשקט בושש לבוא. אז, יקירי, תושבי הדרום, אל תשלו את עצמכם שמדינת ישראל תהיה לנצח עמכם. היא לא הייתה וגם לא תהיה. כי מירושלים הכל נראה אחרת, ובמשרדי הממשלה שוכנים לבטח רמי המעלה המחליטים מה טוב ומה לא טוב עבורכם, לא רק בעת מלחמה אלא בכלל. ואם בפריפריה בה אתם חיים, כמוני וכמו חברי הרבים, אין לכם סיכוי לחדור מבעד לשריון הגסות והיהירות של מנהיגי ישראל. כי הם יודעים ביטחון ושובע כי למלוכה ושררה הם נמשחו, ואילו אתם נולדתם להיות המגן החי.
וכך עברו 14 שנים ועוד חמישים יום ואין שקט וודאי בדרום. והמשפחות דואגות ודואבות והארץ כולה משתתפת בכאבכם, וחיילי צה"ל מכל מקום בארץ הזו נותנים כתף כדי לגונן עליכם, ויש שנפלו ויש שנפצעו, ויש שיישאו את כאבם עד קץ הימים. אל תביטו מעלה (אל ההנהגה) כי משם לא תצמח הישועה והיא לא תבוא במהרה בימינו, כי עד שאין מרגישים על בשרינו את צריבות המלחמה והטילים ופצמ"רים, ההזדהות היא עניין ריק מתוכן. האמינו לאזרחי המדינה שהם נושאים את כאבכם בגאון, באמת, בתמימות. אל תפלו אל תוך פח האופורטוניזם הפוליטי, ההתלהמות של ח"כים המחפשים עוד קולות, ואל תהיינה עיניכם כלות למרגוע ואל תתנו לבכי המר לכסות את מבטכם בראות המציאות נכוחה. בבוא יום הפקודה, לכשהתותחים יפסיקו לרעום, תאמרו הכל בפה מלא: תפסיקו לעבוד עלינו כי חפצי חיים אנו ולא מות קדושים.
