"כי תבוא" זו הכרעת חיים. הכרעת החיים באמירה "כִּי תָּבוֹא אֶל הָאָרֶץ" מחייבת אותנו לייחס למהלך ההיסטורי הזה משמעות ערכית. אני מכבד את האמירה ב"כי תבוא" מתוך גישה, שעלי לכבד גם את שייכותו של האחר לאותה פיסת אדמה, שהיא בית חיינו, בית חייו של העם היהודי.
בכך שאני כורך את "כִּי תָּבוֹא אֶל הָאָרֶץ" עם מתן כבוד אל מי שבא אל הארץ הזו וחי בה, אני מודע לכך שאני גם דוחה מעלי הוראת דמים, שנקבעה בכתובים (שמואל א' פר' ט"ו) ברוח פרשת השבוע שלנו (דברים כ"ה, 19), המורה במהלך ההיסטוריה שלנו, למרבה הצער, להשמיד מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה מגמל ועד חמור. אדם וחי בן עם אחר.
פרשת "כי תבוא" היא סקירת חוקים, המיועדים להדריך את בני ישראל בארץ המובטחת להם. שתי מקהלות השבטים, ששה שבטים על הר גריזים, הר הברכה, מזה, וששה שבטים על הר עיבל, הר הקללה, מזה מבשרות, כי עם ישראל מקבל על עצמו ברכות וקללות, הניתנות בפירוט מרבי. אותן ברכות וקללות יהיו, למעשה, שכר ועונש. השכר והעונש ייקבעו רק בהתאם ליישום החוקים והמשפטים, בהתאם למימושם בהווית החיים, כאשר יקרמו עור וגידים הכמיהות הגנוזות הבאות לידי ביטוי ב"וְהָיָה כִּי תָּבוֹא אֶל הָאָרֶץ". אל הארץ "שֶׁשָּׁמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'... אַתָּה וְהָלֵוִי וְהַגֵּר" (פרשת "כי תבוא", דברים כ"ז, 9-12).
כאשר אני כותב שורות אלו ברדיו אני שומע, כי נמנעת אפשרות מקבוצת רופאים לבחון מצבם הבריאותי של עשרים ואחד פליטי רעב מאריתריאה, הכלואים כבהמות-אדם בין גדרות שבוע ימים תחת יריעות גג של של שמש קופחת, רעבים וצמאים, נראה לי שזרקנו לכל הרוחות את הסיפא של הפסוק בפרשה - "אתה והלוי והגר...".
האריתראי, הכלוא בין הגדרות הוא זר, שבא לבקש כאן מקלט; הוא בדיוק כמו אבי אברהם אבינו, אבי יעקב ובניו, שבאו למצרים לבקש שם מקלט, לשבור שבר ואף שהו בה שנים לא מעטות.
אודה שקשה לי עם לא מעט מהקללות והברכות בפרשה ואני מודה שעם חלקן יש לי ויכוח מר. אני מוצא לנכון להתייחס רק לאחת הקללות בפרשה - "אָרוּר הַמַּשְּׁגֶּה עִוֵּר בַּדֶּרֶך". קללה המבוססת על מצווה, שנזכרת בפרשת "קדושים" (ויקרא י"ט 14) - "לֹא תְּקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשׁוֹל".
חז"ל התייחסו למכשול לא רק במובן הפיזי, אלא התמקדו בהרחבה רבה במכשול במישור המוסרי - אין לרמות אדם חלש. אין לנצל אדם או להטעות אותו. תזכורת לירא את האלוהים מיועדת למי שסבור כי יוכל להסתיר את רוע מעשיו ולא להיענש על-פי חוק.
הרב רפאל שמעון רפאל רואה ב"אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוִּר בַּדֶּרֶך וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן " אמירה מפורשת, שאין ולא תהיה ברכה לאדם הנראה כלפי חוץ כאדם ישר, אך בפועל אינו מהסס לפגוע בזכויות שכנו כדי לקדם את עצמו.
בפרשה ישנה אמירה לפיה, מהלך חיים של אדם מותנה במידה רבה בהתנהגותו. בטקס הפומבי, שהתקיים עם הכניסה לארץ, מתחייבות שתי הקבוצות, הכוללות את כל שבטי ישראל, לאשר את האמירות במילה אחת "אמן".
מילה אחת "אמן" מאשרת, שהעם קיבל על עצמו במודע התחייבות למעשה הטוב. הצלחתו כעם מותנית במידה רבה, אם יצליח להימנע ממעשים המביאים לניצול חלשים בחברה . ניצול החלש הוא בבחינת להשגות אדם, כאילו איש לא ראה את מעשינו, מעשי המרמה בחלש.
היום אנו עדים למצבים רבים בהם משגים את ה"עיוור". העיוור זו החברה, שהלכה שולל אחרי אלילי הבעל של ההון, חברה שהושם מכשול בתודעתה, כשהיא נתנה את ידיה ואת לבה לבניית מגדל בבל של חברת אי.די.בי. וחברות דומות תוך סיכון כל כספי הפנסיה של דור העתיד במדינת ישראל.
היום אנו עדים למצבים בהם משגים את ה"עיוור" והעיוור זה ההון האנושי העובד, וְהַמַּשְׁגֶּה זה ההון, שקלונו הולך ונחשף באלו הימים. מצער, שאת מחיר הקלון משלם ההון האנושי בחברה הישראלית.
