צוואה והמשכיות

ציון ושפרה היו בני רשות במשק חקלאי במושב. נולדו להם שני ילדים, חן ורונית (כל השמות בדויים). בשנת 1981 הם ממנים את חן ואשתו כ"בן ממשיך" במשק באופן שהזכויות בו יעברו אליהם עם פטירתם. בשנת 1993 לוקה ציון במחלה ורונית, אחותו של חן, עוברת להתגורר עם הוריה כדי לטפל בהם ולסייע באחזקת ביתם. בשנת 2001 ציון הולך לעולמו, והזכויות במשק עוברות לאלמנתו, שפרה. כעבור שלוש שנים שפרה עורכת צוואה ובה מורישה את הזכויות במשק לבת רונית. שפרה מציינת בצוואה שהיא עושה זאת למרות העברת הזכויות (בשנת 1981) לחן ולאשתו: "אני מורישה לבתי את הזכויות במשק מאחר שבתי טיפלה בי ובבעלי... אני מורישה את המשק לבתי על-אף העובדה כי בני... קבל זכויות של בן ממשיך בבית אשר בו הוא מתגורר כיום כל ימי חייו". שפרה הולכת לעולמה בשנת 2008, רונית מבקשת לקיים את צוואתה, אך חן ואשתו מתנגדים לבקשה והתיק מתברר בבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט קובע, כי מינויים של חן ואשתו כבן ממשיך נערך כדין וקיבל את כל האישורים הנדרשים. עוד נמצא, שבנסיבות אלה הזכות במשק אינה מהווה חלק מעיזבון חבר המושב שמינה תחתיו (בשנת 1981) בן ממשיך, ועל כן שפרה המנוחה לא יכלה להוריש את זכויותיה במשק לרונית. לכן צוואתה המאוחרת של שפרה (כאמור, משנת 2004) אינה יכולה להעניק לרונית זכויות במשק. שפרה ערערה לבית המשפט המחוזי, אך הערעור נדחה. בית המשפט ציין, כי דעתו אומנם אינה נוחה מהתוצאה המשפטית המתחייבת בנסיבות, אך הבהיר שידיו כבולות והביע תקווה, כי הצדדים ישכילו להגיע להסכמה שתאפשר לרונית להמשיך להתגורר בבית המנוחה. שפרה לא ויתרה, והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. השופט אליקים רובינשטיין ניסה תחילה להפנות את הצדדים להליך גישור, אך חן ואשתו סירבו. בסופו של דבר רובינשטיין נאלץ להכריע - ודחה את בקשתה של רונית (8.9.14). בהחלטתו הסביר, כי אומנם ברור מהצוואה שרצונה של שפרה המנוחה היה כי הזכויות במשק יעברו לרונית כגמול לטיפול המסור שהעניקה לה ולציון המנוח. אלא שכדברי רובינשטיין, "הרכבת נסעה", ושפרה למעשה ביקשה לצוות לרונית את מה שכבר לא היה בידה להוריש. גם רובינשטיין ציין את האי-נוחות שמייצרת ההחלטה, אך לבסוף נאלץ לפסוק את שפסק: "גם בענייננו ניכר קיומו של נטל מוסרי בעקבות הצוואה, אולם התוצאה המשפטית המתבקשת בנסיבות נובעת מכך שהמנוחה כבר לא יכלה להוריש את שביקשה, ולכן אין מתאפשר כיבוד רצונה המאוחר לגמול למבקשת טובה".