לפני מספר ימים פרסמו 43 אנשים צעירים אנשי מילואים, המשרתים או שרתו ביחידה המודיעין 8200, מכתב שבו הם אומרים כי הפעילות שלה מהווה פגיעה בזכויות של הפלשתינים שכן היא מבוססת על חדירה לפרטיותם של אנשים. ליתר דיוק: נעשה כאן איסוף מידע במאמץ לפורר את החברה הפלשתינית. המוחים כתבו כי הם לא מוכנים להמשיך ולשרת ביחידה זו. אמירה זו זיכתה אותם בכרטיס כניסה למועדון הנאצל של עולם הפוליטיקלי קורקט הבינלאומי. עולם התקינות/האנינות הפוליטית. עולם זה, שכל הבאים בשעריו, מתרווחים להנאתם על כורסאות הטלוויזיה לאחר שמלאכת יומם נעשית בידי אחרים, מוסלמים, אם אפשר, והוא מחפש לו, תוך כדי עלעול בעיתוני היום, טרף קל. טרף אותו מספק לו כל הזמן, השמאל הישראלי, בנפש חפצה.
בהבל פה זכתה הקבוצה בהד תקשורתי ההולך מקצה הארץ ועד קצה הארץ. מעשה ידיהם להתפאר של ישראלים שונאי עמם ושל התקשורת הבינלאומית שאצה רצה לפתחם. כל הטענות נגד המעשה, וביניהן זו הכבדה מכל, שפעילות 8200 מנעה ומונעת בוודאות קרבנות ישראלים רבים, עקב חשיפתן המוקדמת של התארגנויות טרור - לא הועילו. הן נתקלו רק בחיוך מתנשא בנוסח: ידענו שזה מה שתגידו...
אחת הסיבות לפשקוויל הזה היא הקלות הבלתי נסבלת של היריקה בפרצופה של המדינה. שאם לא כן לשם מה הוא נחוץ? וכאן נשאלת בדיעבד השאלה מי עומד מאחרי הפעילות הזו? - יש לזכור כי העיתוי של הצעד הזה אף הוא מעורר חשד. בעוד ימים ספורים תחל לפעול ועדת שייבס, על-פי מינוי שמינתה מועצת זכויות האדם של האו"ם כדי לחקור אם ביצעה ישראל
פשעי מלחמה במהלך מבצע צוק איתן. הנייר האמור יונח לבטח על שולחן הוועדה. גם העיתוי הזה שייך לתכנון הכולל של הפשקוויל האמור. גם הוא נועד להעצים ככל האפשר את הנזק למדינת ישראל.
ומה עכשיו? משפט? כלא 6? זה לא יקרה. גם אם לכאורה, על-פי החוק, מדובר בהסתה, מדוע? משום שמערכת עשיית הצדק יודעת לחשוף את שיניה, בעיקר כלפי אנשי ציבור ופוליטיקאים. לא כלפי אותם אנשים מ-8200, או קודמיהם בשרשרת. מי שיזם את הפעילות הזו הבין היטב כי פעילותם יוצרת רייטינג. זוהי תמצית הכדאיות שבעניין. משמעות הדבר היא כי התופעה היא פוליטית עד לשד עצמותיה.
דין ה-43 כדין עריקים. וכך צריך להיות דינם של כותבי ומפיצי פאשקווילים ספוגי עלילות דם למיניהם כמותם. אלא שכנראה לא יעשו להם כלום. יוזמי האירוע מבינים כי תשומת הלב הציבורית והבינלאומית תושג תוך כדי פגיעה חמורה (שוב), בקרנה של המדינה השנואה עליהם, ובהשחרת דמותה של ישראל. תוך כדי כך הם גם זכו, כהילה מעל לראשם, בכינוי הטעון אידיאולוגית: "סרבנות מצפון". מעתה מצווים הכל להתייחס אליהם בכבוד. שהרי מדובר ב"מצפון". אפשר להתייחס למכתב זה כאל עוד פשקוויל, אחד מיני רבים שמפרסמות ופרסמו קבוצות שונות אלא שהסגנון והשיטה מוליכים למסקנה ברורה: מצוי גורם ארגוני מסוים מאוד העומד מאחרי ההתארגנויות הללו.
הרבה סרבני מצפון יש ברפרטואר של מדינת ישראל. רובם מצאו דרך נוחה לביטוי עמדתם באותה שיטה. ב-1954 הופיעו סרבני גיוס (
אמנון זכרוני). לאחר מכן מכתב השמיניסטים (יולי 1979). תנועת יש גבול הייתה אלופת הסרבנות. ב-1982 חתמו אנשי מילואים בהשראתה על סירוב לשרת בלבנון (מלחמת לבנון הראשונה), כ-2600 איש חתמו על עצומה נגד השרות הזה. אחר כך באו לעולם מכתב הטייסים עליו חתמו 27 טייסים (המכתב אורגן על-ידי יונתן שפירא, איש שמאל ידוע), ומכתב חיילי סיירת מטכ"ל (גם כן ב-2003)). ב-2005 פתחה המשטרה בחקירה נגד הקבוצה בחשד לביצוע עבירות לכאורה של הסתה להשתמטות ולאי ציות לחוק.
בחוגי הצבא ומשרד הביטחון רווחת התפיסה שיש להניח לפעילים אלה לנפשם. היו אומנם מקרים בהם הועמדו לדין ואף הושתו עליהם עונשי מאסר קצרים אבל לא הוטמעה בקרב אנשי המילואים שפעילות מהסיג האמור היא פעולה הנוגדת לחוק, גם אם מדובר בשרות מילואים. חשוב הרבה יותר לברר מיהי אותה יד מסתורית, היוזמת והמארגנת. מדוע היא מסתתרת? האם מדובר בגוף ציבורי שמממן הסתה זו? האם משולב בה גם כסף זר?? יש כאן שאלות שחשוב מאוד לברר אותן. אסור לעבור לסדר היום בנפנוף יד מבטל.
הגינוי לו זכתה פעולת הקבוצה הזו בא מכל קצוות הקשת הפוליטית, וטוב שכך. דווקא עובדה זו אמורה לחזק את ידי אלה התובעים נקיטת אמצעים משפטיים משמעותיים כנגד מארגניה של הקבוצה הנ"ל.
